בלוג

ביקורים מקרובי משפחה מרצועת עזה תמיד משמחים - גם אם מקבלים היתר ביקור רק במקרים של מחלה או מוות. ילדיי פגשו את דודתם.

בשנת 2012 ההגבלות על מעבר פלסטינים מהגדה לעזה היו "קלות" יותר ועל כן בן זוגי אוסמה זכה לנסוע לעזה לאחר שנפטרה שם אחותו הבכורה. זה היה הביקור הראשון שלו ברצועה ב- 16 שנים. אוסמה נולד בעזה ואמו ושלושת אחיו הנותרים עדיין גרים שם. עבורם ועבור הרבה משפחות עזתיות, הצער על מחלות ומוות גם מעורב בשמחה על ההזדמנות הנדירה להתאחד עם יקירים. מאז 2012 הוחמרו ההגבלות על המעבר בין עזה לגדה וכיום הוא מותר בעיקר לצורך טיפול רפואי דחוף. מקרים רפואיים דחופים.בית משפחתו של אוסמה במחנה הפליטים ג'בליה נמצא כמאה קילומטרים מרמאללה אך הגבלות התנועה מרחיקות אותו רחוק יותר, בערך לצד השני של הירח.

אבל החודש קיבלנו חדשות טובות, אם אפשר להגדיר טיפולים לחולת סרטן בבית חולים בחברון בשורה משמחת: שירין, אחותו השנייה של אוסמה, הודיעה במפתיע שהיא תגיע למחרת, ללוות את חברתה החולה, שקיבלה היתר מהרשויות הישראליות להגיע לחברון. שירין התקשרה לאסומה באמצעות הוידאו מבית אמם והיה קשה לשמוע אותה מעל הצחוקים, השיחות הקולניות והילדים הבוכים.

"עזה", אוסמה אמר כשניתק את השיחה, ובתסכול שלו החיבה היתה ניכרת. "כל יום - מסיבה".

בלילה שירין התקשרה שוב והסבירה: חברתה, חולת הסרטן, לא הצליחה להשיג היתר מלווה עבור מי מילדיה, בשל מדיניות השב"כ שלא לאפשר לצעירים לצאת מעזה. שירין, בת ה-54, נבחרה כחלופה. שאלתי את אוסמה אם ייסע לבית החולים בחברון למחרת לפגוש שם את אחותו.

"לא, לא, היא תבוא ישר לפה", הוא אמר.

"והחברה החולה?"

"שירין אומרת שהיא חזקה, היא תתאשפז שם לבד".

למחרת אוסמה אסף את שירין מתחנת המוניות והביאה אותה לבית שלנו. היא היתה נמוכה, רחבת גוף ולבושה במעיל ארוך מסורתי. החיג'אב, המסכה והמשקפיים לא הסתירו את הדמיון בינה לבין אמה, אותה פגשתי כשהגיעה בפעם האחרונה לגדה המערבית לפני עשר שנים, ללוות את בתה הבכורה לטיפול רפואי ברמאללה, חודשים ספורים לפני מותה של הבת. התקרבתי לשירין, נעצרתי ואז הסתערתי עליה.

"אין קורונה", הכרזתי וחיבקתי אותה חזק. לילדים לקח בערך שתי דקות להידלק עליה. היא היתה בת המשפחה הראשונה של אוסמה שפגשו. הם דרשו שתשב לידם, שתשחק איתם, שתשמע פרטים על הגן ובית הספר. כעבור שעה שירין ביקשה להתפלל ואוסמה הוציא את שטיח התפילה שמצאנו בארון כשעברנו לדירה. כשתהיתי אז מדוע אוסמה רצה לשמור עליו, הוא הסביר: "אם אי פעם תבוא אמא שלי".

שירין עטתה חיג'אב, פרסה את השטיח, התכופפה עליו והתחילה למלמל את התפילה. פורת ואדם התבוננו מרותקים.

"מה את עושה?" אדם שאל אותה בעיניים ענקיות. הסברתי לו שהיא מתפללת וביקשתי שלא יפריע לה. הוא התעלם ממני וחזר על השאלה. היא לא ענתה, אלא המשיכה להשתחוות ולהתיישר על הברכיים, בקצב של התפילה. חיוכו של אדם התרחב. בפעם הבאה שהיא הרימה את מצחה מהשטיח והתיישרה, אדם קפץ על השטיח והתיישב צמוד לברכיים שלה, פניו מוטות כלפי מעלה, מצפה את הירידה הבאה שלה. היא השתחווה פעם נוספת, עיניה עצומות בריכוז, ומצחה התנגש במצחו של אדם. שניהם פרצו בצחוק.

"עכשיו אמא שלך תדע בוודאות שאתה לא מתפלל", אמרתי לאוסמה, כי היה ברור שפורת ואדם מעולם לא ראו תפילה מוסלמית מקרוב.

הפערים בין החיים של שירין בעזה לבין חייו של אוסמה ברמאללה/אל בירה המשיכו להתגלות. בימים הראשונים, בסביבות 12, שירין היתה מתעניינת אם סיימתי כבר את יום עבודתי, שהרי הנשים במשפחתה שעובדות מחוץ לבית, עובדות במשרות חלקיות שמאפשרות להן להמשיך ליטול את מטלות הבית. המחירים הגבוהים של המצרכים בסופר הפתיעו אותה. אוסמה סיפר לי שבתה, שהיא עורכת דין כמוני, משתכרת 700 ש"ח לחודש במשרד עורכי דין, עבור עבודה של חמישה ימים בשבוע, בין השעות 9:00 ל-14:00. משפחתו של אוסמה בת מזל: חלקם היו עובדי ציבור ברשות הפלסטינית של פת"ח והם מוסיפים לקבל משכורות חלקיות. כל חמשת הבנים והבנות של שירין – כמו גם של אחיו הבכור של אוסמה – סיימו לימודי תואר ראשון. אבל אין עבודה.

שייכת למשפחה שלנו", היא אמרה.

בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, שירין ואוסמה ישבו סביב שולחן האוכל, צלחות גדושות של בוטנים, פולי תרמוס ופרוסות מלפפון ביניהם. היא שיתפה אותו בהחלטתה לעזוב את ביתה ולשכור דירה: היא לא מסתדרת עם אשתו של בנה הבכור, שחי איתה בבניין השייך למשפחתו של בן זוגה המנוח.

"איך אתה מרגיש, לראות את שירין?" שאלתי את אוסמה.

"אני לא יודע", הוא אמר. תהיתי אם הוא חושב על אמא שלו, בת השמונים. לפני כמה שבועות, מצאתי אותו יושב בשקט אחרי שסיים איתה שיחת טלפון. התעניינתי במצב בריאותה של אמו והוא מייד קלט את כוונתי.

"לא, גברת עורכת דין", הוא ענה לי. "לשמחתי ולצערי, אמי לא זכאית להיתר מעבר לגדה".

שירין בכל זאת הצטרפה לחברתה בחברון ואז הביאה אותה לדירתנו. מהר מאוד נגמר השבוע שהוקצב לנו. הסעתי את שירין וחברתה למחסום קלנדיה, משם חיכה להן מיניבוס שייקח אותן ישר למחסום ארז. התמלאתי בחמלה כלפי אוסמה, שעמד בסירובו לשתף אותי ברגשותיו כלפי הביקור. הבטתי בשירין נעלמת בכניסה למחסום, בדרכה אל הצד השני של הירח.

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 6.12.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9351517