בלוג

נסעתי לבקר חברים בחולון רק עם הילדים, כי לאביהם הפלסטיני אסור לעבור את המחסומים. בדומה לחבריה בישראל, גם בתי רוצה לחזור לגן הילדים אבל סגור

"פורת, תצחצחי שיניים כדי שנוכל לצאת", התחננתי. אחיה אדם הסתכל עליי בחיוך והתחיל לרוץ, סימן שהוא רצה שארדוף אחריו.

"גם אתה צריך לצחצח שיניים", אמרתי ורצתי אחריו. הוא פרץ בצחוק עד שתפסתי אותו והובלתי אותו לחדר השירותים.

"אַבָד"! הוא צעק. לבד. נתתי לו את מברשת השיניים. הוא מצץ בחשק רב את משחת השיניים שעליה ובלע אותה.

"עכשיו תור של אמא", אמרתי. דחפתי את המברשת לתוך הפה שלו. הוא ניסה לצרוח ובו-זמנית לסגור את שיניו.

"אני רוצה ללבוש את השמלה עם גביעי הגלידה", פורת אמרה. בשגרת הקורונה שלנו, בה כל יום נראה כמו קודמו, כל בוקר פורת לובשת את אותה השמלה, שפעם היתה לבנה עם ציורים של גלידות.

"חמודה, היום אנחנו יוצאים מהבית. את צריכה ללבוש משהו נקי ולא קרוע".

"אׅיזׅי מָעְנָה?" אדם שאל.

היה מוקדם מדי בבוקר בשביל שאפענח דיבור של ילד בן שנתיים וחצי שמדבר שלוש שפות. "מה, מתוק שלי?" שאלתי.

"אׅיזׅי מָעְנָה?" הוא שאל שוב. פורת תרגמה: "הוא רוצה לדעת אם באבא יבוא איתנו", היא אמרה. יִיגִ'י מָעְנָה = יבוא איתנו, בערבית.

פורת ענתה לו: "לא, באבא לא יבוא איתנו בגלל האנשים הרעים האלה, הבאד גייז". לקח לי שנייה להבין שהיא מתכוונת לחיילים במחסומים, שמאפשרים לישראלים אבל לא לפלסטינים, וביניהם אביה, לעבור.

"את מתכוונת לחיילים?" שאלתי.

"כן. הם באד גייז אבל לא באד כמו הגנבים במוׄרְפֶל ומׅילָה", היא אמרה, מתייחסת לדמויות בסרטונים המצוירים שהיא צופה בהם בזמן שאני משכיבה את אדם לישון. "הבאד גייז במוׄרְפֶל ומׅילָה גונבים את הצעצועים של הילדים ואופיסר פריז צריך להכניס אותם לכלוב".

מאז שהתחילה לשאול, הסברתי לפורת שלאנשים שעומדים במחסומים קשה לחלוק, ולכן הם מאפשרים לישראלים אבל לא לפלסטינים לעבור. שקלתי לפתח את הנושא עמה אבל נזכרתי ביכולת המדהימה שלה להבחין במתרחש סביבה ולהסיק מסקנות עצמאיות, שמשתנות עם קבלת מידע חדש ועם התבגרותה. החלטתי להמשיך להקשיב לאופן בו היא תופסת את העולם שלה, עכשיו שלישראלים ולפלסטינים שוב מותר לנוע, אבל לא לאותם מקומות.

לראשונה מזה חודשיים, עמדנו לעזוב את רמאללה, לבקר את מיכאל, חבר טוב מחולון, בתו נועה בת החמש ובנו איתמר בן השלוש. הלימודים בבתי הספר הפלסטינים לא חודשו ואין באופק סידור לילדיי, אבל מתחילת החודש המשטרה הפלסטינית החלה להתיר מעבר בין הערים הפלסטיניות. עדיין מוטל סגר לילי ב-20 האחוזים מהגדה בהם מותר לשוטרים הפלסטינים לפעול, בנסיון למנוע את ההתקהלויות של חודש הרמדאן.

יצאתי עם הילדים לכביש המשותף למתנחלים ולפלסטינים, וראיתי את הגגות האדומים של ההתנחלויות. הגעתי למחסום שמפריד בין הכפר נעלין לבין ההתנחלות מודיעין עלית, מחסום שלפלסטינים, וביניהם אביהם של פורת ואדם, אסור לעבור. כשאני נוסעת לישראל או לאזורים של הגדה המערבית שמעבר למחסומים, אני נוסעת עם הילדים לבד.

"בוקר טוב", אמרתי בחיוך אל מי שפורת היתה מחשיבה הבאד גיי התורנית, מאבטחת צעירה מחברת האבטחה הפרטית.

"בוקר טוב". היא החזירה חיוך ופתחה את השער. בדרך עצרתי בצומת שילת, לקנות את המצרכים שאזלו לי בזמן הסגר: טופו, קטשופ אורגני לילדים, עוף כשר. הסניף של רמי לוי היה מפוצץ, על אף השלטים שהורו על שמירת מרחק של שני מטרים. במעבר הצפוף של האורז והקטניות, אשה רחבה דחפה אותי בלי לשים לב ונדחקתי אל תוך הכרס של גבר מבוגר, חובש כיפה, שאקדח בצבץ מהתפר של מכנסיו. תהיתי מתי פורת תתחיל לשים לב לקיומם של מתנחלים חמושים, ואיך אענה על שאלותיה בעניין. מה מוׄרְפֶל ומׅילָה היו אומרים?

הביקור בחולון היה מרפא, אחרי שבועות בהם פורת ואדם לא שיחקו עם ילדים אחרים. ברמאללה גני השעשועים עדיין סגורים, אבל הגן בחולון היה פתוח ופרט לעטיית המסכות – רגיל. אדם רץ ממתקן למתקן ופורת משכה את נועה למגלשה, שם חיכה להן אוגר דמיוני, חולה במחלה סופנית, שהיה זקוק לקסם של שתי מלכות-פיות כדי להחלים. שוב התפלאתי מהטבעיות בה פורת מתקשרת עם ילדים אחרים בעברית.

"יֵש דוׄג הוׄנַקָה!" אדם צהל. יש=יש. דוׄג=כלב. הוׄנַקָה =שָם. מיכאל, שמבין אנגלית וערבית, צחק והוביל את אדם ללטף את הכלב.

כשהגיע הזמן לחזור הביתה, פורת שאלה אם נועה תוכל לבוא איתנו הביתה.

"לא היום", אמרתי לה. מיכאל דווקא מבקר אותנו בגדה המערבית אבל לא מרשה לילדיו להצטרף.

התקרבנו לפאתי רמאללה לקראת השעה 19:00. שוטרים פלסטינים עמדו בפתח אבל טרם מנעו מעבר. היתה תנועה ערה ומסוכנת של נהגים רעבים, ממהרים לארוחות שבירת הצום. אוסמה יצא מדירתנו כדי לעזור לי עם הילדים והמצרכים. ישבנו בגינה שלנו ואכלנו אורז ומלוחיה שאוסמה הכין. השכנים ישבו במרפסות מעלינו, אוכלים ומדברים בשעת בין הערביים.

"אמא, אני גם יכולה לחזור לגן, כמו נועה"? פורת שאלה.

"עוד לא, מתוקה", אמרתי. לבי נכמר אליה, ילדה שכה אוהבת אנשים, סגורה בבית כבר חודשיים וחצי.

שלא כהרגלה, פורת ענתה לי בקול שקט: "אני רוצה שהוירוס ייגמר, אמא".

"גם אני", אמרתי לה.

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 20.5.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8854831