כיצד נראית נסיעה מרמאללה לתל אביב מבעד לעיניה של ילדה בת חמש, שאמה יהודייה-ישראלית ואביה מוסלמי-פלסטיני
היינו בבית החדש שבוע וחצי ועוד לא הספקתי לקנות מיטה לפורת, קולבים או רכב. אבל ביום שישי בבוקר שאלתי רכב של חבר ויצאתי עם הילדים ליום תל אביב. התחנה הראשונה: האזכרה של דודי, שנפטר חודשיים אחרי הגעתנו לארצות הברית. לפני שנה בדיוק הייתי שקועה בסידור הדירה החדשה בפילדלפיה כשאבי התקשר לבשר על מותו של אחיו הבכור שפיק.
שוב רבתי עם פורת בנסיון כושל לצאת מהבית בזמן. שוב צעקתי ואיימתי עליה, שלא לא יהיה זמן לשחק עם חברתה נועה, שמתגוררת בחולון ושמהווה התחנה השלישית והאחרונה שלנו, אחרי האזכרה ואחרי ביקור במחסן של חברה תל אביבית, כדי לאסוף כוננית לצעצועי הילדים. פורת עמדה בפתח הדירה וצעקה: "פינוקי הדוּבָּה כועסת עלייך! אני לעולם לא אעשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!" יופי. היא לומדת ממני כיצד לאיים על אחרים.
אוסמה ליווה אותנו לאוטו וחגר את הילדים בזמן שסידרתי את הציידה לדרך: מים, כריכים, פירות וכדורי "שוקולדה בריאה" על המושב לידי. יצאנו לכיוון העיירה ביתוניה והכפרים עין עריכּ ודיר איבזיע, משם נצא אל הערים מודיעין ותל אביב.
עד הגעתנו לדיר איבזיע אדם ופורת אכלו שמונה כדורי שוקלודה בריאה, שישה ריבועים של כריך גבינה מותכת ואפרסק וחצי. אדם נרדם. פורת התאוששה, נכנסה לכושר, והמתירה עליי שאלות.
"אמא, האם יש משהו שאין בפילדלפיה אבל יש בכל מקום אחר בעולם?" חשבתי שמקור השאלה בדברים שהיא מגלה מחדש פה, ושאותם היא שכחה בשנת השהות שלנו בארצות הברית. חומוס ופלאפל מהחומוסייה, במיה, סחלב, וזעתר עם שמן זית.
"זאת שאלה יפה," אמרתי. "יש לך רעיונות מה זה יכול להיות?"
"לא, אני רוצה שאת תעני לי." היא הגתה את המשפט האחרון חצי באנגלית, חצי בעברית. בדומה לפעם הקודמת בה חזרנו לפלסטין, היציאה מארץ דוברת אנגלית דרבנה אותו להפוך את העברית משפת שמע לשפת דיבור: אני רוצה שאת to answer me.
"אולי – געגועים לפילדלפיה?" הצעתי.
מדיר איבזיע ירדנו את הירידה התלולה והעקלקלה לכביש הראשי. נפתח נוף מרהיב של שמיים, עננים וגידולים חקלאיים ירוקים מפוזרים בטרסות בין סלעים לבנים ואדמה חומה. התקרבנו לצומת הטי למטה, בו הכביש של הכפרים הפלסטינים מתחבר לכביש המשותף לפלסטינים ולמתנחלים, שמוביל מערבה למחסום שבין הכפר נעלין להתנחלות מודיעין עלית.
שער הברזל הצהוב היה סגור. לפנינו עמדו ג'יפ צבאי ושני חיילים צעירים. נזכרתי בפיגוע שהתרחש שבוע לפניכן, במעיין ליד דיר איבזיע וההתנחלות דולב. בפיגוע נהרגה רינה שנרב בת ה-17 ונפצעו אחיה ואביה. מנהיגי ההתנחלויות באזור דרשו מהממשלה לסגור את הכניסות "המיותרות" לכפרים הפלסטינים "שאין שום סיבה שיישארו". עצרתי את הרכב.
"בוקר טוב," אמרתי.
החייל המבוגר יותר מבין השניים, הממושקף, ענה לי: "סגור פה. את לא יכולה לעבור."
"אז איך אגיע לכביש הראשי?" שאלתי.
"דרך אחת הכניסות האחרות," הוא ענה.
"איפה?"
"אני לא יודע."
ביצעתי פניית פרסה זהירה בכביש הצר.
"אמא, למה אנחנו מסתובבים?" שאלה פורת.
"שנייה, מתוקה," אמרתי. רכב פלסטיני ובו נהג יחיד ירד בנתיב השני. נופפתי לו דרך החלון הפתוח.
"סגור," אמרתי לו ושאלתי איך מגיעים לכביש הראשי.
"לאן את רוצה?"
"לתל אביב," אמרתי, ובלעתי דחף של רגש אשמה על כך שדרך זו חסומה לו. אני לא אשמה, הזכרתי לעצמי. אני אחראית.יעדו היה נעלין, הכפר האחרון לפני המחסום, והוא הסכים שאסע אחריו. חזרתי לשיחה עם פורת.
"את זוכרת את האנשים האלה, שעומדים במחסומים?" שאלתי את פורת.
"אלה שקשה להם לחלוק?" היא שאלה.
"כן. הם הקימו מחסום ולא נותנים לנו לעבור."
"אבל אמא," פורת אמרה. "אנחנו יהודים."
לבי נצבט.
"נכון מתוקה, את צודקת. בדרך כלל נותנים ליהודים לעבור. אבל פה חושבים שכולם פלסטינים ולכן סוגרים את הכביש לכולם, גם לישראלים."
"גם לבובות?" פורת שאלה.
"מה, מתוקה?"
"גם לבובות ישראליות?" היא גמגמה את המילה "בובות", לומדת מחדש לדבר בעברית.
" אני חושבת שכן. כי הכביש סגור לכולם, והבובות הישראליות לא יכולות לעבור לבד." היה שקט.
"עכשיו בוקר אצל דיאנה?" פורת שאלה, בכוונה לחברה הכי טובה שלה בפילדלפיה, בת לזוג ישראלים שלומדים באוניברסיטת פנסילבניה ולא מתכוונים לחזור ארצה.
"עכשיו אמצע-לילה אצל דיאנה-לה," אמרתי. נזכרתי באוסמה ובמה הוא היה אומר על שיחתנו. בין כל שאר המחשבות שהתרוצצו לי בראש, הבנתי שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את פורת מכנה את עצמה יהודייה.
"פורת, את זוכרת שאת ואדם חצי יהודים וחצי פלסטיניים," אמרתי. "כי אמא יהודייה ובאבא פלסטיני. ואתם חצי ממני וחצי מבאבא, ואתם יכולים להחליט מה תרצו להיות."
"גם דיאנה חצי ישראלית וחצי פלסטינית?"
"לא, שני הוריה של דיאנה ישראליים ולכן היא כולה ישראלית וגם יהודייה."
"אבל נותנים למי שחצי יהודייה וחצי פלסטינית לעבור?" פורת שאלה.
"בדרך כלל כן, מתוקה. את ואדם ואני נוכל לעבור אם יש מחסום פתוח."
"וגם באבא?"
"בדרך כלל לא."
המשכנו בנסיעה. עיקוף של 40 דקות דרך כבישים צרים ועקלקלים, הנתיבים המקומיים של הכפרים שברכס מעל הכביש הראשי. התנועה היתה דלילה בשקט של יום שישי בבוקר, יום המנוחה בגדה המערבית.
"אמא," פורת אמרה. "למה לא אמרת לחיילים?"
"למה לא אמרתי להם מה?"
"שהם צריכים לחלוק," היא אמרה.
"את שואלת הרבה שאלות יפות, מתוקה," עניתי. "אני מאוד מנסה להגיד להם. אבל היה נראה שהם לא היו מוכנים להקשיב."
"איך את יודעת?" השיבה פורת. "לא ניסית."
"מה דעתך שארשום את כל מה שאת שואלת ואומרת הבוקר, ואפרסם את זה כדי שהחיילים וגם אחרים יקראו? את ילדה כל כך חכמה, אולי הם יקשיבו לך?"
"כן," פורת אמרה. "אמא, אני רוצה עוד כדור שוקולדה בריאה."
הגענו לכביש הראשי וזיהיתי את הכניסה לכפר נעלין. פתחתי את החלון ונופפתי לאות תודה לנהג שהוביל אותנו, שעכשיו נכנס לכפר נעלין, האחרון לפני המחסום, אליו הגעתי. מאבטחת צעירה מטעם חברת האבטחה הפרטית עמדה בנתיב הבידוק, לבושה בטי-שירט שחור, מחמיא, ומכנסיים שחורות צרות. לידה עמד צעיר, לובש שכפ"צ ונושא אם-16 ענק. היא נופפה לי להמשיך הלאה מבלי אפילו לומר "בוקר טוב" כדי לבדוק את המבטא שלי.
"למה נתנו לנו לעבור עכשיו?" שאלה פורת.
"פה זה מחסום בעיקר של יהודים," אמרתי לה. "הוא כמעט תמיד פתוח."
הגענו למעגל התנועה מחוץ להתנחלות מודיעין עלית. הווייז דיווח על איחור של עשר דקות לטקס בבית הקברות. התקשרתי לבן דודי אמרם וביקשתי שלא יחכו לנו.
"אמא, האם דוד שפיק עדיין מת?" שאלה פורת.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 31.12.2019:
