בלוג

"אני יהודייה שנשואה לפלסטיני", אמרתי לו, בחיוך שקיוויתי שיהיה אדיב, פלורליסטי וגם סוגר-שיחה. 

אספתי את פורת ואדם מבית הספר והגן. האחיינים החרדים שלי ביקשו שנדליק את הנר הראשון של חנוכה ביחד בוידאו, אבל בין כל הסגרים – בישראל ובגדה –לא הספקתי להגיע לתל אביב או ירושלים לקנות נרות. בן זוגי אוסמה התעקש שמוכרים נרות חנוכה ברמאללה - הוא זכר אותם מהילדות, מהחנויות במחנה הפליטים ג'בליה, ואם נרות חנוכה מגיעים לג'בליה הם חייבים להגיע גם לרמאללה. עצרתי בסופר. אדם, בן השלוש, עדכן שיש לו קקי אבל הבטיח שיוכל להתאפק עד שנגיע הביתה. פורת, בת השש, התרגשה ממסע הקניות והציעה עזרה.

"אני אשים את העגבניות בשקית", אמרה וגם סחבה את קרטון החלב הכבד לתוך הסל. כשראתה שהתקדמתי בלעדיה לדלפק הגבינות היא צעקה, "אמא, חכי! אני רוצה לשים בסל!"

גבר בשנות הארבעים לחייו ניגש אליי, מחויך, ואמר לי בעברית: "איזו עברית טובה יש לילדים האלה!" החזרתי לו חיוך וניסיתי לפנות למוכר הגבינות. אבל האיש המשיך: "מאיפה הם יודעים עברית?" הוא שאל, עדיין בעברית.

"מהבית", אמרתי.

"מאיפה אתם?"

"אנחנו גרים פה", אמרתי לו. הוא התבלבל ואז שאל: "במה אתם עובדים?" הבנתי מה הוא רצה לדעת אבל רציתי לקנות את הגבינה והנרות ולהגיע הביתה לפני שיכולת ההתאפקות של אדם תיגמר.

"הם ילדים, הם לא עובדים", התחלתי לומר. אבל אז החלטתי לחתור לשורה התחתונה, בתקווה שנסיים את השיחה לפני שאדם יצליח לתפוס את בקבוק המים של ספיידרמן שהוא ניסה להוריד מהמדף באמצעות חבילת ספגטי. "אני יהודייה שנשואה לפלסטיני", אמרתי לו, בחיוך שקיוויתי שיהיה אדיב, פלורליסטי אבל גם סוגר-שיחה. לאחרונה החלטתי להשיב לשאלות על הזהות שלי כאילו בעצם שואלים: "רגע, לא ראיתי אותך בסרט 'ברבור שחור?'". החלטתי שאז אחייך חיוך נדיב, כאילו נהנית משימת הלב, ואאשר שאני ישראלית ויהודייה, כאילו אני בעצם אומרת: "כן, נכון, אני נטלי פורטמן".

"אוּ, אָה!" אמר האיש, והוא לא רצה לתת לנטלי פורטמן לברוח כל כך מהר. "איך רמאללה?"

"מקסימה", אמרתי. אדם הוציא את קופסת החומוס מהסל, הניח אותה על רצפת הסופר וניסה לעמוד עליה. הורדתי אותו. הוא צרח.

"אמא, אני רוצה לשים עוד משהו בסל!" פורת צעקה.

"כן, רמאללה ותל אביב דומות", אמרתי וביקשתי מהמוכר אריזה של הגבינה המגורדת במבצע של חצי מחיר. נפרדתי מהאיש כדי לרדוף אחרי אדם, שמצא את השורה של המשחקים. פורת ואני חיפשנו משהו שישמש אותנו כנרות חנוכה אבל היו רק נרות חימום רחבים שלא ייכנסו לחנוכייה.

"אפשר לעזור לך?" שאל האיש דובר העברית שהצטרף אלינו בחחלקת מוצרי היסוד.

"לא, תודה", אמרתי ומשכתי את פורת לכיוון הקופות. "אדם!" קראתי, כי לא ראיתי אותו מאז דלפק הגבינות.

"אמא, אפשר לקנות את הבועות של פרוֹזֶן?" פורת שאלה. "כמתנת חנוכה?"

"ניסע בעוד שבועיים לארצות הברית, מתוקה", הזכרתי לה, למרות שבעצם עדיין לא קיבלנו תשובה מהצבא לגבי ההיתר של אוסמה לטוס דרך נתב"ג ועל כן לא באמת ידעתי אם ניסע בעוד שבועיים. "נקנה לך שם". היינו אמורים לצאת לשנת שבתון של אוסמה.

כולם מסתכלים עלינו

בתור לקופה פורת ואדם מצאו ארגז בובות של חתולים, מהסוג ששמים שם כדי לענות הורים לילדים קטנים. הם הוציאו כל בובה, אחד-אחד והציעו לי אותה, כשהם משמיעים קולות של "מיאו!" וגם "בבקשה, אמא!"

"בלי שקית", אמרתי לקופאית ומסרתי לה תיק הבד. היא נתנה לי את הקבלה וראיתי שנפלה בה טעות.

"סליחה", אמרתי, אבל היא כבר התחילה לרשום את מוצריו של הבא בתור. "אני חושבת שההנחה על הגבינה לא נרשמה".

"תמתיני", היא אמרה. בינתיים, התל אביבי-לשעבר הצטרף לתור המתארך ופתח בשיחה עם אדם ופורת בעברית. אדם הראה לו את בובת החתול שרצה ופורת הצביעה עליי: "אמא שלנו לא מרשה!" כל האנשים בתור, שכבר התעצבנו בגלל העיכוב שגרמתי להם, בהו בי ובילדים בסקרנות גלויה.

נטלי פורטמן. אני בטוחה שנטלי פורטמן מחייכת חיוך חינני ואדיב כשבוהים בה בסופר.

תיקון הטעות דרשה ביצוע פעולות מורכבות בקופה והתערבותו של המנהל. לבסוף הקופאית החזירה לי שלושה שקלים.

"למה שלושה?" שאלתי אותה. "ההנחה היא של חמישה שקלים".

"טוב", היא אמרה, לחוצה מהתור המתארך. היא הוציאה לי שקל נוסף מהקופה.

"למה ארבעה?" שאלתי. היא הוסיפה שקל.

"איך שאת רוצה", היא אמרה בכעס, כאילו אנחנו מתמקחות על מחיר המלפפונים בשוק העירוני.

"חג שמח!" קרא האיש דובר העברית. אדם החזיר לו את הברכה בערבית: "עיִד סַעיד!"

תשובה מהצבא

באוטו, פניו של אדם נראו לי מעוותים אבל הוא הבטיח שהקקי יחכה עד שנגיע הביתה. ידעתי שעליי לצאת מייד, אבל לא התאפקתי – בדקתי מייל בטלפון. הצבא אמור היה להחזיר תשובה לגבי ההיתר של אוסמה באותו היום. על צג הטלפון ראיתי הודעה מהמנהל האזרחי.

"הריני להודיע שהבקשה אושרה". השתנקתי והתחלתי לבכות. הרגשתי שהגוף שלי סמרטוט. קיוויתי שהקליטה של סלקום תספיק לשיחה עם אוסמה, על אף שלא הייתי קרובת לאף התנחלות.

"קיבלנו את ההיתר", אמרתי לו בקול כבוש. "אנחנו ניסע, אוסמה". הוספתי: "אני אוהבת אותך".

"אני לא מאמין", הוא אמר. "את קולטת שניסע כולנו ביחד, באותו המטוס?" 

פוסט זה גם פורסם ב"הארץ" ביום 29.12.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9403098