הגנים והקייטנות נסגרו ובן זוגי בחו"ל. ייתכן והשהייה לבד עם ילדיי, כל יום, כל היום, מסכנת אותנו יותר מהמגפה עצמה.
"פורת, תעשי קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ", קראתי לבתי בפעם הרביעית. "אני לא מרשה שתשחקי בצעצועים חדשים לפני שתרימי את העפרונות והדפים מהרצפה".
"אני בת שש", היא השיבה, "אני כבר לא משחקת בצעצועים". נכנסתי לחדר הילדים. היא היתה ערומה פרט לקשת בצורה של אוזני חתול על ראשה וצעיף שקשרה סביב צווארה כגלימת גיבורת-על. היא הוציאה את תכולת השידה שלה ועסקה במילוי תיקי יד בגומיות שיער, חלקי לגו וכדורים קטנים של פלסטלינה שגלגלה, בצבעים שונים.
"פורת!" אמרתי ואי אפשר היה להתכחש לכך שצעקתי. "תעשי קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!" היא פרצה בבכי וזרקה את עצמה על המיטה. "אני לא יכולה לסבול את כל הקְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ הזה!" היא בכתה.
התיישבתי לידה. נשמתי עמוק. היינו ביום השלישי של סגר הקורונה המחודש שהוטל על הגדה המערבית, שכלל גם סגירת מסגרות לילדים. מעבר הגבול עם ירדן נותר סגור, אבל בן זוגי אוסמה קיבל היתר נדיר לצאת לחו"ל דרך נתב"ג לנסיעה דחופה. הייתי לבד עם הילדים כל יום, כל היום, עד שנרדמו בשעה 21:00, אז התחלתי את יום העבודה שלי. אם מערכת היחסים שלי עם פורת תשרוד את הסגר, אצטרך לשנות כיוון.
החלטתי לקחת את הילדים לטיולים ארוכים בבקרים ובערבים, כדי לרענן אותם ולתת לי הזדמנות להפעיל את שרירי הרגליים, בהיעדר האפשרות לרוץ. היינו יוצאים מהבית מיד עם הסרת הסגר הלילי בשמונה בבוקר ומטיילים פעם נוספת אחר הצהריים, עד לחידוש העוצר בשמונה בלילה. דחפתי את פורת ואחיה אדם, בן השנתיים וחצי, בעגלת הריצה, שהיתה מיועדת לילד אחד. טיילנו אל עבר פינות הטבע שנשארו בעיר רמאללה, בקצוות של שכונות המגורים: שבילים שחיבקו את הגבעות, ציפורים, פרפרים ופעילות מרתקת של נמלים וחיפושיות.
"צחצחי שיניים כדי שנוכל לצאת לטיול", אמרתי לפורת בבוקר. אדם רקד ריקוד חגיגה והגיש לי את הנעליים שלו: "טיול! טיול!"
"למה אנחנו צריכים כל יום לצאת לטיול?" פורת צעקה.
"כי כשאנחנו נשארות בבית את צועקת עליי", אמרתי ומייד התחרטתי. הבטחתי לפורת שכשאוסמה ייסע לחו"ל, ניסע לים בתל אביב, לחתונה של בן דודי ולקמפינג עם חברתה נועה מחולון. הכל בוטל ביום בו הרשות הפלסטינית הכריזה על סגר בן חמישה ימים, שבינתיים חודש לעוד חמישה ימים ואז לעוד ארבעה ... לאחרונה כל יום מאובחנים בין 200 ל-500 חולי קורונה חדשים בגדה המערבית, רובם בחברון, ומקרי המוות, שעמדו על שלושה מאז ה-21 במאי, החלו לטפס למעלה בסוף יוני וכעת עומדים על 38. בין המתים גם אנשים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם. כל בתי העסק נסגרו, פרט למרכולים, מאפיות ובתי מרקחת, התחבורה הציבורית הושבתה והמעבר בין יישובים נאסר, לפחות ב-18 האחוזים מהגדה בהם לשוטרים פלסטינים מותר לפעול. לקראת השעה שמונה בערב עשרות ניידות משטרה פיטרלו בכבישים וקראו לתושבים ברמקולים לחזור לבתיהם. לא הוטלו הגבלות על חצי המיליון המתנחלים הישראלים החיים בגדה המערבית. הרשות הפלסטינית ביקשה מפלסטינים שלא להגיע למקומות עבודה בתוך ההתנחלויות אבל בהיעדר שליטה ברוב השטח, אין לה דרך לאכוף הוראה זו.
כצפוי, מצב רוחה של פורת השתפר ברגע שיצאנו החוצה. דחפתי את העגלה למעלה בגבעות ועצרנו לצפות בעדר עזים חוצה את הכביש. חזרנו דרך המזרקה בקצה המערבי של העיר, מול המחסום המשטרתי. אדם ופורת רצו סביב מעגל התנועה וצפו בשוטרים שעצרו ותחקרו נהגים שביקשו להיכנס לעיר. ניידת משטרה עצרה לידנו והקצין פתח את החלון והצביע עליי.
"איפה המסכה שלך, אחותי?"
התנצלתי והוצאתי אותה מהכיס. ואז הוא שאל: "מה עם הילדים?"
אחרי חודש וחצי של התעלמות מוחלטת מהנחיות, לרבות על ידי השוטרים, תושבי רמאללה החלו לעטות מסכות. כמו בישראל, חווינו סגר הדוק החל מחודש מארס שהסתיים בפתיחה פרועה בסוף חודש מאי. התנהגנו כאילו הנגיף מאחורנו, עם פתיחת המסעדות, חידוש החתונות והלוויות ההמוניות והחשוב ביותר עבורי – פתיחת גני הילדים והקייטנות. אבל בניגוד לישראל, שנשארה בינתיים פתוחה על אף הזינוק בתחלואה, בגדה המערבית החזירו אותנו לבתים. בהיעדר שליטה פלסטינית על גבולות הגדה המערבית, התחלואה בישראל מאיימת על נסיונות ההכלה הפלסטיניים. הרשות הפלסטינים ביקשה – אבל יכולה רק לבקש - מעובדים פלסטינים ללון בישראל ולא לנסוע הלוך-חזור ליישובים שלהם. הרשות גם ביקשה מוועדות החירום המקומיות לחדש את ה"שיטור" האזרחי ביישובים מחוץ לערים הגדולות ובמיוחד למנוע התקהלויות בחתונות ובלויוות. ובכל זאת הלחץ בבתי החולים גובר, במיוחד בחברון הצפופה.
"כמה זמן הם מתכוונים להשאיר את המסגרות סגורות?" שאלה שכנתי היבא. באחד מטיולי הבוקר עם הילדים מצאתי גן שעשועים שאין בו שער ולכן לא הצליחו לנעול אותו. הבאתי את היבא וילדיה אליו. באותו הבוקר הכריזו על תוצאות התאוג'יהי – מבחני סיום התיכון, המקבילים לבחינות הבגרות – והשמיים הורעשו בזיקוקים ששוגרו על ידי השמיניסטים החוגגים.
היבא המשיכה: "שייתנו לכולנו לחלות ולהתאושש וחלקינו נמות אבל שלא ישאירו את הילדים בבית". להיבא, חשבת בחברת תרופות, שלושה ילדים מתחת לגיל שש. גם לפני המגפה העומס עליה היה ניכר.
"מה עם אמא שלך?" שאלתי.
"אני לוקחת אותם אליה, אבל היא מבוגרת. היא חושבת שילד טוב הוא ילד שאוכל וישן. היא שואלת אותי למה הילדים שלי כל הזמן רצים וקופצים".
הסתכלתי על הילדים שלה ושלי, רצים וקופצים בחול ועל המגלשה. הזכרתי לעצמי כמה אנחנו בני מזל להיות בטוחים ובריאים וכמה חשוב שאזכור זאת בפעם הבאה שפורת מסרבת לעשות קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ.
פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום `14.7.2020:https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8675754
