דמוקרטיה לאלה ואפרטהייד לאלה

הצבא סגר את העיר יריחו בשיא התיירות של עיד אל פיטר. חיכינו שעות מחוץ למחסום.

"את מגיעה להפגנות?" חברה שאלה אותי והיא התכוונה להפגנות נגד ההפיכה המשטרית. השתתפתי בשתי הפגנות בלבד. בחודש ינואר הבאתי את הילדים שלי, פורת בת ה-9 ואדם בן ה-5, להפגנה השנייה, בירושלים. פורת ואני הכנו שלט: "אין דמוקרטיה בלי פירוק האפרטהייד". ברגע האחרון השארתי את השלט ברכב כי לא רציתי לחשוף את הילדים לתגובות שליליות של מפגינים אחרים. עזבתי את תל אביב לטובת מגורים עם בן זוגי אוסמה באזור רמאללה לפני11 שנה, והפער בין חיי הקודמים למציאות הנוכחית, של חיי משפחה בגדה המערבית הכבושה – מתרחב משנה לשנה.

ביום שבת, היום השני של עיד אל פיטר, אוסמה ואני נסענו עם הילדים ליריחו. פורת ואדם התגלשו על המגלשות בפארק המים, שחו בבריכות וצפו בהופעת ילדים ובה קוסם, דמויות מצוירות ענקיות ושירה וריקודים בקהל. אחר כך המשכנו למסעדה ובה מגרש משחקים. "כּוּל עַם וַאִנתוּ בְּחֵ'יר!" המלצר בירך אותנו בברכת החג ורשם את הזמנת הילדים: פיצה, צ'יקן פינגרז וצ'יפס. זמר בליווי שני נגנים עבר בין השולחנות, מיקרופון בידו, ושר בהתרגשות שירים ערביים פופולריים: "תשלח לי מכתב, תרגיע אותי שאתה בטוב..."

"מי פה מטמרה?" הזמר שאל והסועדים הריעו ושרקו. "קלנסווה? שכם? יפו? נצרת? ירושלים? ברוכים הבאים ליריחו!" החג סימן את תחילת עונת התיירות ביריחו, בה עשרות אלפי פלסטנים מרחבי הגדה המערבית וישראל מסתערים על הלונה פארקים, המסעדות, בריכות השחייה ובתי המלון בעיר.

במהלך היום עקבנו אחרי הדיווחים על מחסומי הפתע שהצבא הקים סביב היציאות מיריחו. הכתר הפך את יריחו למתחם נעול ומוזהב, של נופש ופעילויות לילדים שעם סיומם לא ידענו אם נצליח לחזור הביתה. שילמנו את החשבון ונסענו לכיוון היציאה הצפונית. התנועה נעצרה כקילומטר לפני מגדל השמירה הצבאי שנמצא בפאתי העיר. בצידי הכביש בליינים עוד צהלו ברכבת ההרים של "בננה-לאנד". השעה היתה שמונה וחצי. חיכינו. מכוניות התחילו לצאת מהתור ולחזור על עקבותיהן. סימנתי למכונית שחלפה על פנינו לעצור. "מה קורה שם?" שאלתי. הסתבר שנהג המכונית היה אב לילדה שלמדה עם פורת בגן חובה.

"תשנו ביריחו," הוא המליץ לנו בחיוך. "לא נצליח לצאת הלילה."

לתור הבידוק הצטרפו מאות ובהמשך גם אלפי מכוניות. הסועדים מטמרה, קלנסווה, שכם, יפו ונצרת ביקשו גם הם לחזור הביתה. נהגים עקפו אותנו בנסיון להתקדם, יצרו שלושה נתיבי תנועה וחסמו את הנתיב לכיוון הנגדי. דוממתי את המנוע. למרות התסכול והעצבים, הממתינים התעקשו על אווירת החג. הנהגים הגבירו את הרדיו, הוציאו נרגילות ופיצחו גרעינים בשולי הכביש. הרשינו לפורת ולאדם לטפס על גג הרכב דרך החלונות הפתוחים והם נעו לקצב של המוזיקה.

"אמא, למה הצבא סגר אותנו?" אדם שאל אותי. פורת ענתה לו: "כי הם חזקים מאיתנו והם יכולים." מתי אדם התחיל לשאול שאלות כאלה ומתי פורת למדה לענות עליהן?

עברה שעה. התקשרתי לחברה עיתונאית וביקשתי שתשאל את דובר צה"ל אם ומתי מתכוונים לאפשר יציאה מן העיר. הם הודיעו לה שבשל התרעות מודיעיניות מתבצעת בדיקה קפדניתשל היוצאים מיריחו. המנוע נותר דומם. אוסמה בדק בחדשות הפלסטיניות אבל שם הודיעו רק על סגירת העיר. בחדשות הישראליות לא היה זכר לכתר – הכתבים היו עסוקים בדיווחים על הפגנות הענק נגד ההפיכה המשטרית, שהגדולה מהן התקיימה בתל אביב: "דה-מו-קרטיה! דה-מו-קרטיה!" צעקו המפגינים.

צעירים שחזרו ברגל מראש התור הודיעו לנו: "יש שם ארבע חיילות והן מעבירות רכב אחד כל עשר דקות ואז סוגרים שוב את המחסום."

השעה היתה עשר וחצי בלילה. שקלנו את האפשרויות שעמדו לרשותינו. "אני רוצה לישון במלון!!" אדם צהל.

"לפי מספר האנשים שתקועים פה אנחנו נישן על רצפה של מסגד," אוסמה השיב. פורת טיילה ברכס שבשולי הכביש וחזרה עם קוצים תקועים בכף רגלה וזרם דם שהרטיב את הכפכפים. הילדים התלוננו שהם רוצים הביתה. לקראת השעה אחד עשרה הם נרדמו.

עברו שלוש שעות והתקדמנו שלוש מאות מטרים. אמהות ואבות, מצויידים במגבונים לחים, ליוו ילדות וילדים לשולי הכביש כדי שיעשו שם את צרכיהם. כל רבע שעה הדלקתי את המנוע והתקדמתי כעשרים מטרים. אחדים מהצעירים המשיכו לרקוד ולהשמיע מוזיקה רועשת. גברים מבוגרים צעדו על הרכס ודסקסו את המצב.

כעבור שש שעות התקרבנו למגדל השמירה הצבאי. צעירים פלסטינים חילקו כוסות מים וניסו לייעל את הבידוק.

"אחותי," אחד אמר לי דרך החלון הפתוח, "היצמדי לשמאל, נרכז להן שם את המכוניות הצהובות." הוא התכוון למכוניות בעלות לוחיות רישוי ישראליות, של פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים.

בשלוש לפנות בוקר הגענו למחסום הפתע. שלוש חיילות וחייל ישראליים עמדו ליד מכשולי בטון, טאבלטים בידיהם, והזינו מספרי זהות. החיילת הרביעית נשענה על בלוק בטון הממוקם כשני מטרים מתור המכוניות. גופה היה דרוך ונשקה היה מכוון עלינו כל הזמן. צעיר פלסטיני אחר המליץ לי להדליק את האור הפנימי ברכב, שיאיר על פורת ואדם הישנים במושב האחורי.

"זו משפחה!" הוא צעק לאחת החיילות והיא העבירה אותנו ללא בידוק. אחרי המתנה של שש וחצי שעות יצאנו מיריחו והמשכנו את הנסיעה הביתה. טיפסתי עם הרכב בסיבובים החדים והחשוכים, מבקעת ים המלח אל הרי רמאללה הגבוהה.

"בצבא הישראלי יודעים היטב מהי החשיבות הכלכלית של תיירות החג עבור יריחו," אוסמה אמר. "בעלי העסקים מחכים כל השנה לחג הזה." למחרת המשיכו את הכתר על יריחוולפי דיווחים בתקשורת הפלסטיניתהאתרים התיירותיים, הומי האדם ביום שבת - נותרו שוממים ממבקרים.

בתא המטען של הרכב שלי נותר השלט שהכנתי עם פורת: "אין דמוקרטיה בלי פירוק האפרטהייד".