נכון שזה שעקף אותי התנהג כמו אידיוט, אבל לא הוא בנה את החומה ולא הוא הקים את מחסום הפתע שעיכב את הגעתי הביתה בשעות.
סיימתי פגישת עבודה בירושלים ב- 17:00 והקשרתי לבן זוגי, אוסמה.
"אני יוצאת עכשיו, חמוד. תרצה שאכין ארוחת ערב כשאגיע?"
"אשמח" הוא ענה. "מחכים לך".
הווייז הודיע שייקח לי שלושים דקות להגיע להתנחלות גבעת זאב, שם יש פתח במכשול ההפרדה שמאפשר כניסה למובלעת של הכפרים ג'יב וביר נבאללה. חומות וגדרות מקיפות את הכפרים מכל הצדדים ובכך מנתקות אותם מירושלים ומרמאללה, ומותירות את ההתנחלויות הסמוכות בצד הירושלמי של המכשול. מנהרה מתחת לחומה משמשת מעבר יחיד לרמאללה.
העברתי את האוטו על פסי ההאטה של המחסום ונכנסתי לכפר ג'יב. מיניוונים עמדו בצד הכביש הצר והעלו פועלים שחזרו מיום עבודה בישראל או בהתנחלויות. כקילומטר ממנהרת היציאה, התנועה נעצרה. טור ארוך של מכוניות עמדו על הכביש. כנראה שחסמו את המנהרה. עברו עשר דקות, ואז עברו עשרים דקות. התחלתי להרגיש חוסר אונים. המחסום דרכו נכנסתי הוא חד כיווני ואינו מאפשר חזרה לירושלים. יחד עם שאר הנהגים, הייתי כלואה במובלעת.
התקשרתי לאוסמה: "יש עיכוב בביר נבאללה. תוכל להכין ארוחת ערב? כולל ירקות לילדים?"
"אין בעיה", הוא אמר.
נהגים מאחוריי החלו לעקוף את המכוניות בתור, כדי להתקרב למנהרה. הם נסעו בנתיב הנגדי ובכך חסמו את התנועה מכיוון המנהרה. קיללתי אותם בשקט ואז ראיתי שמכוניות אחרות נסעו במקביל לכביש הראשי, על שבילי עפר, ואז דחפו כדי להשתלב בחלק הקדמי של התור. אנשים חזרו ברגל מכיוון המנהרה - זוגות צעירים צעדו יד ביד ואחרים עדכנו את יקיריהם בטלפון. פתחתי את חלון הרכב ושאלתי אחד מהם מה קרה.
"צבא," הוא ענה. "יהיה לנו עיכוב של לפחות שעתיים".
סימסתי לאוסמה: "מחסום פתע. אל תחכו לי לארוחת ערב". בתגובה הוא שלח לי תמונה של הכרובית בתנור שהכין עבור הילדים. "מצייתים להוראותייך", כתב.
כעבור 45 דקות התנועה התחילה לזחול קדימה. הנהגים נדחפו להתקרב למנהרה, בעוד כלי רכב שניסו לנסוע מהכיוון הנגדי צפרו כדי להביע את מחאתם. זעמתי על האידיוטים שעקפו אותי, שחסמו את הכביש, שחשבו שזמנם חשוב יותר מזמנם של אחרים. הצלחתי להתקדם כמאה מטרים וראיתי ארבעה ג'יפים צבאיים עולים מכיוון המנהרה לגבעה. נפתח שער חשמלי בתוך החומה ודרכו הג'יפים עלו לכביש למעלה, ההמשך של כביש 443, פתוח לכלי רכב ישראליים בלבד.
נאבקתי בנהגים האחרים כדי לשמור על מקומי בתור. מאזדה שחורה, חדשה, הפתיעה אותי מאחורה וכמעט הורידה לי את המראה הצדדית בנסיון לעקוף אותי.
כעבור רבע שעה נכנסתי למנהרה. אבל בצד השני הצבא שוב חסם את הדרך. קשה לדעת למה. אולי חלק מהמדיניות"הפגנת נוכחות", בה מקימים מחסומים ועוצרים את התנועה לפרקי זמן, הפעם בשיא שעות העומס. מחסומי פתע הם לא דבר נדיר, אבל הם בכל זאת מצליחים להשיג את מטרתם: לערער על תחושת היציבות ועל אשליית השליטה בשגרה היומית של מי שחזרתם הביתה מעוכבת שעות.
נסעתי אחרי מכוניות שירדו מהכביש הראשי ונכנסו לכפר קלנדיה, כנראה כדי להגיע לרמאללה בדרך חלופית. תושבים יצאו מבתיהם כדי לצפות בטור של מכוניות פוקד את כפרם השקט. הכפר נגמר והמשכנו על שביל עפר צר וסלעי שהתתפתל במקביל לחומת ההפרדה. החומה היתה מטרים ספורים לימיננו ונישאה לגובה של שישה מטרים ועליה תיל מגולגל. שמעתי את קולות שריטת הקוצים את דלתות האוטו. היה שקט. כוכבים נצנצו למעלה. גופי היה דרוך בנסיון למנוע מהאוטו להחליק במורד השביל. הצטערתי שנפרדתי מהכביש הראשי.
העיר ירושלים היתה במרחק של כמה מאות מטרים בצד השני של החומה ולכן הקליטה של סלקום היתה מצוינת. התקשרתי לאוסמה: "תשכיב את הילדים לישון בלעדיי", אמרתי. "אין לי מושג מתי אגיע הביתה".
"את בסדר?" הוא שאל. שמעתי את קולו של אדם ברקע: "אמא! אמא! אייס קרים!"
"נתתי להם גלידה ואמרתי להם לא לספר לך", אוסמה אמר.
בקטע צר במיוחד של הכביש, איפה שנדחפנו בין החומה למורד תלול שהוביל לשדה קוצים, היה רגע של סולידריות: שלושה צעירים יצאו ממיניוון וכיוונו אותי ונהגים אחרים, כדי שלא נחליק. אבל ברגע שהכביש התרחב המיניוון עקף אותי וכמוהו כלי רכב נוספים, שהרי סוף-סוף הגענו לכביש סלול ואזור מיושב.
אולי זה כפר עקב? ניסיתי למצוא את הדרך לרמאללה אבל התבלבלתי ונסעתי קילומטרים ארוכים לכיוון ההפוך. כשהבנתי את הטעות, דמעות של ייאוש קפצו לעיניים. השעה היתה 20:30. למה בכלל נפרדתי מהכביש הראשי? למה אני כל כך גרועה בהתמצאות? למה הנהגים האחרים היו תוקפניים כל כך? ולמה אני מאשימה אותם ואת עצמי?
שלא בפעם הראשונה, התפעלתי מהגאונות של אדריכלות הכיבוש, שלא רק ממקסמת שליטה ישראלית אלא גם מעצבת התנהלות פלסטינית. בנו חומה ששמקיפה ארבעה כפרים מכל הצדדים. חפרו מנהרה שמאפשרת יציאה מהמובלעת ואז חסמו את המנהרה למשך שעתיים, כדי להזכיר לתושבים את שליטתו של הצבא. מנעו משוטרים פלסטינים להגיע למובלעת כדי להשליט סדר בתוהו ובוהו שנוצר, כי הכפרים מוגדרים כאזור "B" בהסכמי אוסלו, בהם אסור למשטרה הפלסטינית לפעול. החיילים היו עבורני בלתי-נראים והחומה נהייתה חלק מהנוף. על כן כעסתי דווקא על האידיוט מאחור שעקף אותי, וכמוני גם אחרים כעסו. זה שעקף אותי באמת התנהג כמו אידיוט. אבל לא הוא בנה את החומה ולא הוא הקים את מחסום הפתע.
ביצעתי פניית פרסה. נסעתי חזרה לכיוון רמאללה.
פוסט זה פורסם גם בהארץ ביום 16.6.2020: : https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8922297
שלום שרי , קראתי את הסיפור האישי שלך , זו לא פעם ראשונה שאני קורא סיפורים כאלה אפילו דומים מאוד של אנשים אחרים .
כישראלי יהודי , אני לא מתבר לכותרת שכתבת “אדריכלות הכיבוש” .
לצערי , זה כורח המציאות .
בנוסף , יש לך אתר מעניין אבל הוא מראה רק את נקודת המבט שלך כיהודייה שנשואה לפלסטיני ואולי את כבר לא אובייקטיבית .
תודה, יגאל על הקריאה ועל המשוב.