בני זוג פלסטינים של אזרחי ישראל לא רשאים להיכנס למדינה. לפני שנתיים הגשתי בקשה על בסיס "חריג הומניטרי" שבעלי יוכל להיכנס בישראל. עדיין אין תשובה.
1.6.2020
קבעתי את הפגישה עם סוכן הביטוח כדי לפתוח קרן פנסיה, אבל הוא התעקש להראות לי אופציות לביטוח אובדן כושר עבודה, סיעוד ובריאות פרטי.
"כיסוי עבור השתלות, ניתוחים בחו"ל והטסה רפואית יעלה לך רק 88 שקלים לחודש לכל המשפחה". במסך מחשב הנייד שלו הופיעו שמם של בן זוגי, אוסמה, וילדינו, פורת ואדם, עם וי ליד כל שם.
"תמחק את השם של בן זוגי," אמרתי לו. "אתה לא יכול לבטח אותו."
"הוא לא אזרח?"
"לא".
"כמה זמן אתם נשואים?"
"שש שנים."
"מוזר. בת דודי התחתנה עם בריטי, גם לא יהודי, אבל אחרי שנתיים היה לו לפחות מעמד של תושב, נדמה לי."
"זה שונה עבור פלסטינים", אמרתי לו.
"את בטוחה? נראה לי מוזר".
"בשנת 2003 חקקו חוק שמונע איחוד משפחות למי שמתחתנים עם פלסטינים".
"אבל בדרך כלל אפשר להביא לפה בן זוג."
"בדרך כלל אפשר. אלא אם בן הזוג פלסטיני."
הוא נראה סקפטי אבל מחק את הסימון ליד שמו של אוסמה ופתח בתיאור נלהב של בריכה שקיימת בבית חולים בגרמניה, בה מזרימים טיפולי כימותרפה לתוך המים כדי לתעל את הטיפול לאזור של הגידול בלבד ובכך ולמזער את הנזק לתאים הבריאים.
"אין את זה בארץ," הוא אמר בגאווה, כבר מתכנן את ריפו מחלת הסרטן אשר, תודה לאל, טרם חליתי בה.
הייתי ביום פגישות, בירושלים ובמרכז. אחרי החג עיד אל פיטר, אפשרו לגנים בפלסטין להיפתח וכך – להורים לחזור לעבודה. בבוקר, כשעברתי במחסום קלנדיה בדרכי לירושלים, הבנתי עד כמה אנחנו חיים בתחושה שנגיף הקורונה נסוג. החיילת שבדקה אותי לבשה מסכה שנשמטה עד לסנטר שלה, וכשהחזירה לי את תעודת הזהות, אצבעותיה החשופות נגעו באצבעותיי.
בתום הפגישה עם סוכן הביטוח המשכתי ללשכת משרד הפנים בחולון. ניגשתי לחדר סגן המנהל, זה שהיה בסדר איתי לפני שנתיים כשהגעתי לראשונה, כשאדם התינוק איתי במנשא, להגיש בקשה לאיחוד משפחות – היתרים זמניים שיאפשרו לאוסמה לשהות בישראל על בסיס חריג "הומניטרי". הסתבר אז שסגן המנהל גדל באותו רחוב קטן באור יהודה בו גדל אבי, הוא בשנות השישים ואבי בשנות החמישים. דיברנו על הרחוב, אותו הכרתי היטב מביקורים בדירה הדחוסה והחשוכה בה המשיכה להתגורר סבתא שלי, עד שהעבירו אותה לבית אבות. אולי מתחושה של סולידריות, סגן המנהל רמז לי על העילות שהממונים עליו יעשו בהן שימוש כדי לדחות את בקשתי – ובכך איפשר לי להכין מראש טיעוני-נגד. הפעם, בביקור השני, גישתו היתה עוינת יותר.
"אין לי בקשות שתלויות ועומדות מלפני שנתיים," הוא אמר והקליד את מספר הזהות שלי לתוך המחשב. הוא עיין במסך ואמר: "הבקשה שלך נדחתה בשנת 2014".
"זו היתה הבקשה הראשונה. הגשתי בקשה נוספת בשנת 2018 בה התייחסתי לדחיית הבקשה הראשונה".
"אה, כן", הוא אמר. "אני רואה. אבל זה בכלל לא אצלי, זה אצל ארנון."
"כסגן מנהל, צריך לעניין אותך שבקשה עומדת שנתיים מבלי שהיא זוכה לתשובה כלשהי".
"כסגן מנהל, צריך לעניין אותי שהבקשה תידון עד לסיום הבירור ושהפקיד שמטפל בתיק ימשיך את טיפולו המסור עד תום. לכי לדבר עם ארנון, זה לא אצלי."
חיכיתי מחוץ לחדר של ארנון עד שיצא.
"שמי אום פורת והייתי אצלך לפני שנתיים, אז הגשתי בקשה לאיחוד משפחות."
"נכון, לד"ר ... ד"ר.."
הופתעתי שהוא כנראה זכר אותנו. "פהד. ד"ר אוסמה פהד. מאז אני שולחת תזכורות במייל ובדואר הרשום, מנסה ליצור עמכם קשר טלפוני, ולא מקבלת שום מענה."
"נכון, אני חושב שקיבלתי משהו ממך לפני כמה חודשים. העברתי אותו הלאה". הוא הקליד את מספר הזהות שלי לתוך המחשב. עברו מספר דקות.
"אבדוק ואתקשר אלייך."
"תוכל להגיד לי לפחות באיזה שלב נמצאת הבקשה? עברו שנתיים".
"יש כל מיני בדיקות ... אני לא יודע מה מותר לי לפרט. להגיד לך את האמת זו הבקשה היחידה שטיפלתי בה, למתן מעמד לבן זוג פלסטיני. אין לנו הרבה כאלה בלשכה".
בחוץ התחיל להחשיך. יום יפה, כמעט שרבי. התגעגעתי לערבים של אזור תל אביב, נטולי הקרירות של הרי רמאללה. המשכתי לפגישת עבודה בתל אביב. נעזרתי בוויז כדי לעקוף את הפקקיים אבל עדיין לקח לי עשר דקות לנסוע את הקילומטר וחצי מהקצה הצפוני של שדרות רוטשילד עד לקצה הדרומי. לפני שעברתי לגור עם אוסמה באזור רמאללה, התגוררתי בדרום תל אביב והייתי חוצה את שדרות רוטשילד בריצת בוקר, או מאוחר יותר ביום, על רולרבליידס, ונזכרתי כמה נעימה היתה הרכיבה מתחת לעצי הפיקוס. ניסיתי לדמיין את עצמי פוסעת לאורך השדרה עם אוסמה, פורת ואדם, בדומה למשפחות שהייתי חולפת על פניהן, כשעוד הייתי רווקה. פורת ואדם היו משתגעים על המזרקה בסוף השדרה. אולי הייתי קונה להם פיצת שוקולוד במקס ברנר, שמעליה גרתי שנתיים. אם אספר לפורת שיש מסעדה בה אפשר להזמין מרק שוקולד, היא לא תאמין לי.
גם אם אוסמה היה מקבל היתר כניסה לישראל, עד כמה מציאותי שנעבור לתל אביב על בסיס היתרים זמניים, שמתחדשים או שאינם מתחדשים, שלא מזכים אותו בביטוח בריאותי או באפשרות לנהוג ברכב, ושחושפים אותו לעוינות שמפגינים פה כלפי פלסטינים?
יצאתי מהפגישה האחרונה. לא מיהרתי. ממילא הילדים יירדמו לפני שאחזור. צפיתי בזוגות צעירים מחזיקים ידיים ופונים מרחוב אחד העם לשכונת נווה צדק, אולי בדרך לטיול לאורך החוף או לחגוג את פתיחתם מחדש של הפאבים. הוצפתי בגעגועים, אבל לא הייתי בטוחה למה. לתל אביב? לחיים לפני ילדים? לאורח חיים עם אוסמה שכנראה לא יתממש?
החלטתי להגיש ערר לבית הדין לעררים של משרד הפנים, ולו רק כדי לקבל תשובה לבקשה. התנחמתי בכך שמימלא תל אביב נהייתה יקרה מדי בשביל שנגדל בה ילדים.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 2.6.2020::
