ילדי מזרח ירושלים סופגים את חששות הוריהם משלילת תושבותם בעיר. הלחצים שנובעים מההתמודדות במגפה אינם מקלים עליהם
אדם, בן השלוש, צרח. לאחרונה אני מרגישה שהוא תמיד צורח. אנחנו חושדים שאחותו פורת, בת השש, מעבירה לו שיעורים בצרחות. היא גם מוסיפה לצרוח בעצמה, בנוסף להכשרה שהיא עושה לאדם.
"לא, אמא!" הוא צעק. "את – קפה!" הוא דחף אותי, או בעצם את הרגליים שלי, כי הראש שלו מגיע לי רק עד לגובה הירכיים, לכיוון המטבח. השעה היתה 6:30. בן זוגי, אוסמה, עדיין ישן ולידו פורת, שהתגנבה למיטה שלנו בלילה.
"באבא! קום!" אדם צרח על אוסמה. הוא נכנס למיטה וטיפס על הראש של פורת כדי לקחת בשתי ידיו את הפנים של אוסמה. פורת התעוררה, צרחה ודחפה אותו. אדם התחיל לבכות. אוסמה פקח את עיניו ומיד עצם אותן.
"אביא לך קפה", אמרתי לו.
בזמן האחרון הילדים מגלים סימנים של לחץ. אני לא יודעת אם מדובר בשלב חדש בהתפתחות שלהם או לחץ שהם קולטים מאיתנו, כתוצאה מהמגפה. בסגר הראשון , באביב, היה נראה שפורת ואדם דווקא נהנו מהשהייה בבית ומהשחרור מהצורך להיפרד מאיתנו בבוקר. אבל בסגר השני בגדה המערבית, בחודש יולי, הייתי לבד איתם ולחוצה מאוד, כך שאולי בעצם אדם למד לצרוח ממני. בהקשר של המגיפה, כמו גם בהקשרים נוספים, משפחתנו בת מזל. ובכל זאת, המגיפה מלחיצה את אוסמה ואותי: דאגות פרנסה, עומס טיפול בילדים כשסוגרים את המסגרות וחששות לקרובי המשפחה המבוגרים. אני גם דואגת שהלחץ שלי מלחיץ את הילדים.
הצלחנו להרגיע את הילדים ולהוציא אותם לבית הספר ולגן. אבל נושא הלחץ התעורר שוב אחר הצהריים, כשנסעתי לאסוף את פורת מחוג המוזיקה. אמיר, בן השבע, חיכה לאמא שלו מחוץ לחדר בו החוג מתקיים. בדקתי את פניה של פורת כשנכנסה לרכב.
"פורת", שאלתי, "איך היה היום עם אמיר?"
"בסדר", היא אמרה.
"הוא דיבר איתך?" שאלתי.
"הוא לא חבר שלי אבל אם הוא שואל אותי שאלות אני עונה וזה בסדר", פורת אמרה. בחודש שעבר, אמיר התחיל להתנכל לפורת. ההתנהלות שלו הגיעה לשיא כשהוא פנה לאוסמה, בנוכחות פורת, ושאל, "אתם רוחצים אותה?" בזמן שהצביע על פורת ועיקם את אפו. אוסמה היה מזועזע. הוא דיבר עם אמו של אמיר, שהבטיחה לדבר עם בנה. מאז היה נראה שהוא הרפה מפורת.
"אנחנו בגן עדן עם הצעקות של פורת ואדם", אוסמה העיר לי אז, "לא תאמיני למה שהילדים הגדולים עושים".
אכן הייתי בהלם שילד בן שבע מסוגל לעלבון כה פוגעני ומדויק. כשהכרתי את אמיר לפני שנה, בחוג, הוא היה ילד חמוד וקשקשן. הוא אהב להראות לי את התיק החדש שקיבל מאביו או לנגן לי שיר חדש שלמד בגיטרה. באחד הימים, אחרי החוג, הוא סיפר לי סיפור ארוך, שהיה קשה להבין אותו, על בית שהוריו בנו בירושלים ושהוא ואחותו גרים בו ולא יוצאים ממנו. כשסיים את הסיפור ונכנס לרכב של אמא שלו, המדריכה למוזיקה הסבירה לי שהוא והוריו הם תושבי מזרח ירושלים, ושמשרד הפנים פתח בהליכים לשלול להם את התושבות, בטענה שהם אינם גרים בעיר. במזרח ירושלים, שנכבשה בשנת 1967 עם יתר חלקי הגדה המערבית, חיים כ-350,000 פלסטינים בעלי תושבות ישראלית, אך חסרי אזרחות. מדינת ישראל פועלת להשיג ולשמור על יחס של רוב ואף למעלה משני שליש יהודים לעומת פלסטינים בעיר הבירה ועל כן נוקטת מדיניות של שלילת תושבות לפלסטינים, בטענה שהם העבירו את "מרכז החיים" שלהם אל מחוץ לירושלים. משפחות במצב הזה חיות בפחד שתורחקנה מהעיר, שלא תורשינה לחזור אליה אם ייצאו לחו"ל ושתישלל להם הזכות לשירותי רווחה, כגון טיפול רפואי. הן אוספות קבלות על תשלום חשבונות חשמל וארנונה, מבקשות אישורים על ביקורים בקופת החולים ומתרגלות את הופעותיהן בתחקורים של משרד הפנים. משרד הפנים מצדו מעסיק בלשים שמתשאלים את שכניהן ומצלמים את בני המשפחה בבקרים ובערבים, להוכיח היכן הם מבלים את הלילות. הוריו של אמיר, היא הסבירה לי, מתייצבים במשרד הפנים מעת לעת בנסיון להוכיח שמרכז החיים שלהם בירושלים.
"אבל למה ילד בן שש צריך לשנן מידע על הבית בירושלים?" שאלתי. "משרד הפנים מתשאל גם אותו?"
"לא", היא אמרה. "אני חושבת שהוא פשוט מנסה להגן על הוריו, בכך שהוא מתרגל תשובות נכונות לשאלות על המגורים". הרגשתי אז חמלה כלפי הילד, שקולט את הלחץ שחווים הוריו ומנסה לעזור עם סיפורו המבולבל על הבית בירושלים. והרגשתי גם חמלה ודאגה כלפי פורת ואדם, ילדינו העוצמתיים, הבטוחים בעצמם והיפים, שיום אחד יידרשו להסבירמיהם ומהי זהותם. או אולי הם ייועדו להתנכלות על ידי ילדים גדולים יותר, שגם הם קולטים את הלחצים שהמבוגרים סביבם משדרים אבל מגיבים בתוקפנות. ילדותם היא ילדות של כיבוש, שעכשיו מתווספת לה ילדות של מגיפה. ועל כך הם צועקים.
התנעתי את האוטו. "פורת", אמרתי, "תזכירי לי בבקשה להיות סבלנית יותר כלפייך וכלפי אדם. אתם הגיבורים הכי חמודים שאני מכירה."
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 19.10.2020:
