אהבתי לטפח עבורה את הדמות של פיית השיניים כגיבורה נשית עוצמתית, ערמומית ונדיבה. פורת מתמודדת עם כל כך הרבה נושאים ששייכים למבוגרים - רציתי שיהיה לה מרחב אחד של קסם
האמת על פיית השיניים
פורת, בת השבע, קראה ספר. אחרי תקופת הסתגלות קשה למערכת החינוך בצפון קרוליינה, מקום מושבנו לשנת השבתון של בן זוגי אוסמה, הקריאה שלה באנגלית זינקה. כל יום ראשון אנחנו נוסעות לספרייה הציבורית וחוזרות עם ערימת ספרים על פיות ובנות ים, אותם היא גומעת.
"אמא, האם פיות באמת קיימות?" היא שאלה.
"לא ממש," עניתי וחתכתי חסה לסלט.
"איך את יודעת?"
"אני לא יודעת. אבל נראה לי שהן קיימות רק בספרים."
"מה לגבי פיית השיניים?" פורת שאלה ובדקה את השן המתנדנדת שלה.
"שאלה מעניינת," אמרתי ולא המשכתי. זו לא היתה הפעם הראשונה שפורת התעניינה באמת על פיית השיניים. עד כה היא הסתפקה בתשובות מתחמקות, כנראה ללא רצון אמתי לרדת לסוף העניין. אבל הפעם היא התעקשה.
"מה, אמא?" פורת שאלה והטון שלה עלה. "איך יכול להיות שאין פיות אם פיית השיניים מביאה לי מתנות?" סובבתי את הגב אליה כדי לשטוף עגבנייה.
"אמא!"
הישרתי מבט אליה. חשבתי על הלילות בהן פורת החביאה את השן שלה מתחת לכרית, מתלהבת מהביקור הצפוי של פיית השיניים, משוחחת איתי על הלוגיסטיקה של משלוחי המתנות שלה. אני דוגלת בכנות מול פורת ואחיה הקטן אדם אבל בעניין נפילת שיני חלב התאמתי את האמת לגיל שלה, גיל בו התפר בין מציאות לדמיון מטושטש. אהבתי לטפח את הדמות של פיית השיניים כגיבורה נשית עוצמתית, ערמומית ונדיבה. פורת מתמודדת עם כל כך הרבה נושאים ששייכים למבוגרים – רציתי לאפשר לה מרחב בו היא תמשיך להיאחז בקסם הילדות. אבל היא הביטה בי בחשדנות ובחשש. התביישתי.
"את באמת רוצה לדעת?" שאלתי אותה.
"כן!"
"אז גם פיית השיניים אינה אמתית," אמרתי לה.
"אז מי מביאה לי את המתנות? מי לוקחת את השיניים?"
הצבעתי על עצמי.
"לא!!!!"
"חמודה, חשבתי שאת-"
"לא!!! לא!!"
היא זרקה את הצלחת שלה על השטיח, צרחה ודפקה על השולחן. ניסיתי לחבק אותה אבל היא דחפה אותי ממנה ופרצה בבכי. אסומה נכנס לחדר והיא הסכימה לחיבוק שלו.
עוד מעט פורת תחגוג יום הולדת שמונה. היא תצעד צעד נוסף לעבר הילדות המאוחרת, המפוכחת, בה היא תיאלץ לפענח את העולם ולהיחשף לאכזבות שלו. הצטערתי על הכאב שלה ועל האובדן של הרגעים המתוקים שלנו בבקרים מובחרים, בהם היא קפצה ממיטתה, פניה מוארות וצוחקות, והראתה לי בגאווה את הפתק שכתבה לה פיית השיניים.
ילדה שמבינה בענייני ילדות
אחרי ארוחת ערב, ישבתי עם אוסמה בסלון. אדם, בן הארבע, שיחק משחק בו הוא רץ מפינה לפינה, עטוף בגלימת ספיידרמן, והסתער על אריות שהתחבאו מתחת לכורסאות. אוסמה ואני דיברנו על דו"ח שכתבה עמיתה שלי לעבודה, על הסגירה המתמשכת של בתי ספר לבנות באפגניסטן בעקבות עליית הטליבאן לשלטון, נושא שמעסיק את ארגון זכויות האדם בו אני עובדת.
"הלב נכמר אליהן," אוסמה אמר. "תקועות בין כיבוש זר לדיכוי מקומי."
כהרגלה פורת הקשיבה לשיחה ומדי פעם פרצה אליה בדרישה שאתרגם לה לעברית את כל מה שאמרתי לאוסמה, אליו אני מדברת באנגלית. פורת מבינה אנגלית מצוין אבל זו דרכה לבקש ממני להנגיש לה נושאים של מבוגרים.
"למה לא נותנים לילדות ללכת לבית ספר?" היא שאלה.
"יש עכשיו ממשלה חדשה והיא קבעה כללים רעים," אמרתי לה.
פורת הנהנה ונגעה בשן המתנדנדת שלה בניסיון לחלץ אותה מהחניכיים.
"אמא, אם השן שלי תיפול היום אני רוצה שתקני לי יוֹיֹו," היא אמרה. "וגם מסטיק, אבל לא בטעם מנטה. תות או אבטיח." האכזבה שלה על פיית השיניים הוחלפה בהתלהבות לנוכח האפשרות להזמין ישירות ממני את המתנות המועדפות עליה.
"פורת, אסור לשן שלך ליפול הלילה," אמרתי. "החנויות כבר נסגרו."
"או קיי," היא אמרה ובמעבר חד שאלה שאלה: "אמא, עדיף שיהיו כללים טובים, אבל כופים אותם על האנשים, או עדיף שיהיה חופש אבל הכללים יהיו רעים?" פורת שאלה.
אוסמה ואני הסתכלנו עליה, נדהמים.
"על מה את מדברת, מתוקה?" שאלתי אותה.
"על מה שאת ובאבא אמרתם, על הילדות שלא נותנים להן ללמוד. אני חושבת שאנשים לא רוצים שיכפו עליהם כללים אבל כללים רעים זה לא באמת חופש," היא אמרה.
ישבתי לידה על הרצפה וקירבתי אותה אליי.
"את יודעת שאת נהיית ילדה ממש גדולה?" שאלתי.
"כן," היא השיבה ופתאום השתחררה מהחיבוק שלי, תחבה אצבע לתוך הפה שלה וצהלה: "השן שלי נפלה!"
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 21.3.2022:
https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-.premium-1.10688435
amazing how kids can believe and not believe at the same time. Nice post
Oh, I love your stories about the children. My children are long grown and in their fifties and sixties, with children and grandchildren of their own, but your stories of Forat and Adam turn back the decades and bring back all the joys, and tugged heartstrings, of the years when they were young and so adored, and life with them was so magical. I wanted each one so much, loved and enjoyed the years with them, even the teen years, and I am so glad we had them, and now the memories that you stir! One of my daughters, and now her daughter my granddaughter, had Forat’s precociousness, and the delight of it never goes away!
UM forat what a delightful story and always with a lesson thank you
Please write more often the world needs you
A lovely story about how childhood evolves with unexpected twists and turns.
Hi – Love the story.
do you do live story telling?
Cute story 💕
Did you know that the real world is so full of wonders, not even a lifetime is long enough to explore all these wonders? I ache to learn more about mushrooms, trees, the biome under the grass where seeds grow, the North Pole migrating to Siberia, & so on. Your little guys have so much to look forward to.
As for the repression worldwide. All of us are going to shame many nations into protecting & cherishing its citizens, or lose their rights as leader of their nations. You two adults will be part of the shaming & change that is coming. You have strong meaningful voices, now for the patience to triumph in the battle! Once innovation & freedom demonstrate its abundance & prosperity for all, there will be no holding back of nations, even poor totalitarian ones. Our temporary set back with this globalist agenda revealed will push us all into guarding rule of law & liberty, no more excuses.
So fast these young years fly by! Sandy Rinaldi, Arkansas, US Army veteran 1971 to 1974, today 25 MAR 22.
עדיין זוכר את שיני החלב שלי. זה היה לפני מיליון שנה . גם אני שמרתי עליהן. הן בטח עטופות באיזה שהוא מקום, באחת הדירות שעברתי. עמירם