מתחבאים מטילים בארון: ישראלית בגדה המערבית בזמן מלחמה

כמו כל הורה ישראלי אני מנסה לשמור על ילדיי. אבל באזורים הפלסטיניים של הגדה המערבית אין מקלטים ובתי המתבגרת מסרבת להתחבא בארון.

בדומה להורים ישראלים רבים, האתגר העיקרי שלי מאז פתיחת המלחמה מול איראן הוא שמירה על ילדיי, פיזית ונפשית. אבל אצלנו במשפחה קיימת מורכבות נוספת: אני ישראלית יהודייה, בן זוגי פלסטיני יליד רצועת עזה, ואנחנו מגדלים את שני ילדינו באזור רמאללה-אל בירה שבגדה המערבית הכבושה. באזורים הפלסטיניים של הגדה אין מקלטים ואין אזעקות.

עוד מימי הכטב"מים של החות'ים והטילים של חיזבאללה, ניסיתי להכריח את ילדיי לתפוס מחסה בחדר הארונות. בּֽנׅי אדם בן השבע מסכים לכך. אחותו פורת בת ה-11 רואה באיום האיראני זירה נוספת להדגיש את עצמאותה ולבדל את עצמה ממני.

בובות בחדר הארונות

בבוקר של יום שישי, למחרת ההתקפה הישראלית הראשונה, מיהרתי לקנות מצרכים בסיסיים, וביניהם צ'יפס, פיצוחים ובקבוקוני מיץ, התפריט של הילדים לשהייה בחדר הארונות. כשחזרתי הביתה אדם כבר ישב לשולחן האוכל, שערו פרוע ופניו ישנוניות. נישקתי אותו וישבתי לידו.

"אתה זוכר את המשחק שאנחנו משחקים בחדר הארונות, שהוא לא באמת משחק?" שאלתי אותו.

אמנם אין אזעקה אצלנו, אבל כיוונתי את היישמון "צבע אדום" להתריע כשמופעלות אזעקות בשלוש ההתנחלויות היהודיות הקרובות ביותר לביתנו. אם יפול עליהן טיל, הוא עלול לפגעו גם בנו. בזמן האזעקות אנחנו נכנסים לחדר ארונות צמוד לחדר השינה שלנו, רחוק מהחלונות ובגודל של כמטר על מטר וחצי. הדירה שלנו בנויה על צלע ההר, כשצד אחד פונה לגינה והצד השני מתחת לאדמה.

עיניו של אדם נפערו. "כשכולנו נכנסים לארון? למה?"

קירבתי את הכיסא אליו. "בלילה הצבא הישראלי תקף במקום רחוק שנקרא איראן. היום איראן תשלח טילים לפה. הם לא יתקרבו אלינו, אבל אנחנו רוצים להיות בטוחים".

"מה זה טילים?"

"סאווריח", אמרתי לו בערבית.

"צ'יטה ונחש-י יכולים להיכנס איתנו לארון?"

"מי שתרצה", אמרתי.

"אני אכין את הארון. לבד, אל תעזרי לי, אמא!" הוא רץ לחדר שלו והתחיל לאסוף בובות.

כשפורת התעוררה, לא העזתי לגשת אליה. אני אמהּ היהודייה, הלא-פלסטינית, שמדברת ערבית עילגת במבטא כבד, שמגבילה את כמות הסוכר שהיא צורכת, שמכריחה אותה לחגור חגורת בטיחות ברכב, שלא מבינה כלום ושהורסת לה את החיים. בן זוגי אוסמה ואני סיכמנו שהוא זה שידבר איתה על המלחמה וחדר הארונות, פלסטיני אל פלסטינית.

הוא ניגש אליה ברוך. הם בחנו ביחד את הגלובוס שלה, בדקו איפה איראן ואיפה אנחנו.

לאורך כל היום, אדם נדנד לי בערך כל שעתיים: "אמא, מתי נשחק את המשחק בארון?". רשמתי לעצמי הצלחה מוקדמת בניסיון לשמור על ילדיי: אדם מצפה בכיליון עיניים לתקיפה האיראנית, על מנת לשחק איתנו קלפים ולאכול דוריטוס בחדר הארונות.

תפילת תציל ממוות

בשעה ארבע אחה"צ הגיעה ההתרעה בטלפון על אזעקות בהתנחלויות הסמוכות. אדם רץ אלי, הטלפון שלי בידו: "עכשיו נכנסים לארון?"

"כן," עניתי. "אוסמה! פורת! נכנסים לחדר הארונות!"

פורת יצאה מהחדר שלה, ידיה על מותניה. "אני נשארת עם באבא", היא הצהירה. "איפה שבאבא הולך, אני הולכת". היא הימרה על עמדתו העקרונית של אוסמה, שלפיה הריצה למרחקים מוגנים מהווה מרכיב אינטגרלי בתעמולה הציונית שנועדה לחזק את הפחד והשבטיות בקרב החברה הישראלית. הוא גם מרגיש שההתגוננות מפני איום רחוק היא פריבילגיה לא-מוצדקת, בזמן שאחיו ואחייניו ברצועת עזה מתמודדים מזה 20 חודשים עם איום קטלני יותר בהרבה, ללא שום אמצעי מיגון. אני לא חולקת על הניתוח שלו, אבל אני מאמינה בחוקי הפיזיקה.

באותו הבוקר הוא השתכנע שטילים איראניים אינם דומים להפצצות של החות'ים או חזבאללה, ושלמען הילדים הוא ייכנס איתנו לארון, לפחות בינתיים.

"בואי פורת", אוסמה הניח יד על כתפה. "נצטרף לאמא ולאדם".

היה צפוף בחדר הארונות. אדם טיפס על המדפים ופתח חבילה של חטיף תירס, מרוצה.

"מה עוד יש לאכול?" פורת שאלה אותי.

"פרינגלס", אמרתי לה.

"ומה עוד?" מבטה היה קשוח.

"פיצוחים".

"ומה עוד?"

"הדוריטוס במטבח, אביא לך לפעם הבאה".

"אני אביא", היא אמרה ולקחה צעד לכיוון הדלת.

"לא!" אמרתי והכנסתי את גופי בינה לבין הדלת. תוך כדי כך דחפתי את אוסמה והוא שלח אלי מבט קודר. פורת השליכה את הצ'יטה של אדם אל הדלת. מהצד השני של הדלת נשמעו הדי פיצוצים אדירים, כנראה פיצוצי יירוט, אבל פורת לא שמעה אותם משום שצעקה עליי.

"משעמם לי", היא הטיחה בי. "אף אחד אחר ברמאללה לא מתחבא בארון!" אוסמה סימן לי לתת לו להשיב, אבל לא התאפקתי.

"כשדברים גדולים נופלים מהשמיים את מתרחקת מחלונות ותופסת מחסה!"

"אם את כל כך מודאגת, במקום להיכנס לארון אני אתפלל", היא אמרה. כחלק מהמרד שלה נגד הוריה החילוניים, ובעיקר נגדי, היא התחילה לצטט את הקוראן ולומר "בִּסְמִללָה" (בערבית, "בשם אלוהים הרחמן והרחום") לפני כל ביס מזון.

"את לא יודעת איך להתפלל", הזכרתי לה. "לא לימדנו אותך".

"אני שונאת אותך!" פורת אמרה. "את הרסת לי את החיים!"

"כשתהיי בת 18 תוכלי לצאת החוצה, לעמוד תחת מתקפת טילים ולהתפלל", הבטחתי לה. "עד אז את נשארת איתי בארון".

משחקי שליטה

Days passed, and Adam’s anxiety increased. He began asking questions about death and played games where he ordered me around and I had to obey. I saw these games as a healthy way for him to regain a sense of control, so I played along. He covered me with a blanket and ordered me to sleep. I slept. He pulled the blanket off and told me to wake up. I woke up. He made me chase him through the house until he yelled “Freeze!” and I stopped in place. He commanded “Un-freeze,” and I resumed the chase. In this way, he gave himself an opportunity to create and neutralize threats.

יומיים לתוך המלחמה בין ישראל לאיראן, אדם שכב במיטתנו באמצע היום. נכנסתי למיטה לידו.

"מה העניינים?" שאלתי אותו.

הוא חייך חיוך רחב. "את המגן שלי", הוא אמר. "אם ינסו לירות בי, את תגני עליי".

חיבקתי אותו ויישרתי את גופי מול גופו הצנום. שיקרתי לו את השקרים שהורים משקרים כי אנחנו לא רוצים להודות בפני ילדינו שהעולם מסוכן ואינו בשליטתנו.

"אני המגן שלך", אמרתי לו. "אגן עליך ואף אחד לא יפגע בך". פוסט זה פורסם ב"שיחה מקומית" ביום 19.6.2025: https://tinyurl.com/3ewnx7wd