שיגעון הקורונה מאתגר את משטר האפליה בין פלסטינים לישראלים, כי בפני הנגיף כולם שווים. ברמאללה כבר שבוע שאין בתי ספר וגנים.
נגיף הקורונה דוגל בשוויון. הצווים הצבאיים שמייצרים משטרים נפרדים לישראלים ולפלסטינים אינם חלים עליו ולכן לרשויות הישראליות רצון אמיתי למנוע את התפשטותו גם בקרב פלסטינים.
כף הבנתי את ההכרזה של יום 5.3 על מצב חירום בגדה המערבית, הכרזה שהקדימה בשבוע צעדים דומים שננקטים כעת בישראל. בגדה המערבית הגנים נסגרו כבר לפני שבוע, כמו כן המסעדות ובתי הקפה. לאחרונה סגרו גם את גשר אלנבי לכניסת זרים.
"ברור שישראל מעורבת", בן זוגי אוסמה אמר לי. "ואולי טוב שכך".
גם אני שמחתי שדגימות של חולים פלסטינים נשלחים למעבדות ישראליות לאבחון ושבאופן כללי עוצמת השליטה הישראלית באזרחים פלסטינים תתמקד הפעם גם בשמירה על בריאות. אבל לא ידעתי איך לפרש את ההבדל בין התגובה ביישובים הפלסטינים לבין התגובה בישראל ובהתנחלויות. כלומר, האם סגירת בתי הספר בפלסטין היתה פעולה מוגזמת או מוקדמת, שננקטה רק משום שלישראל לא אכפת מהכלכלה הפלסטינית? או שכבר לפני שבוע היתה הצדקה לסגור גם את בתי הספר בישראל, אבל הפוליטיקאים נרתעו מצעדים לא פופולריים בתקופה של הרכבת ממשלה?
"נעשה תורנויות עם משפחות אחרות", אמרתי לאוסמה. שלחתי מיילים לאמהות מהגן, כי כרגיל, הציפייה היתה שהנשים יתמודדו עם הילדים.
ביום ראשון, ה-8.3, היום הראשון של חופשת הקורונה, יצאנו לפיקניק בצידי הכביש שבין עין קניה לרמאללה. יום אביבי. שיחים קטנים קוצניים, כלניות ורקפות בשפע ומבנים חקלאיים עונתיים שאוסמה מכנה אותם "ארמונות". פורת הובילה אותי לאחד מהם והסבירה בדרכה הרצינית: "הם לא נקיים, אמא, את צריכה להחזיק אותי כשאני מטפסת ובאבא יישאר עם אדם". אנשים ישבו בצל עצי הזית והתאנה, צלו בשר, עישנו נרגילה והתרוצצו אחרי ילדים קטנים.
"לפחות כפו עלינו חופשה משפחתית", אוסמה אמר.
ביום השני, ערב חג הפורים, התחלתי להרגיש את לחץ העבודה המצטברת. סאסון, אחת האמהות מהגן, לקחה את הילדים שלי אחר הצהריים והסכמנו שאקח את ילדיה למחרת בבוקר. "מחר חג יהודי בו ילדים מתחפשים", אמרתי לה. "אם סלאח רוצה, הוא יכול לבוא מחופש".
בלילה הכנתי בצק להכנת אוזני המן. בבוקר, הגיעו סלאח ואחותו יחד עם חברה נוספת מהגן של פורת. כולם התחפשו לגיבורי-על. בזכות הקורונה זכיתי לארגן לפורת מסיבת פורים ברמאללה. הילדים רחצו ידיים וגלגלו אוזני המן, או ליתר הדיוק מעכו את הבצק לצורות עקומות, עליהן מרחו מילוי בטעם תות. אסרתי עליהם לגעת בפניהם בזמן ההכנה, משימה בלתי אפשרית גם עבור מבוגרים. בגוגל הבטיחו שנגיף הקורונה לא שורד אפייה ב- 175 מעלות.
ניסיתי לקבוע לוחות זמנים לתורנויות עם סאוסן ואמהות אחרות.
“Bring Forat and Adam whenever you want,” they said with smiles. “And if I need anything, I’ll let you know.” My heart sank. I would have to give up on my fantasy of an efficient, orderly child care schedule that would let me plan work meetings. Most of the mothers had relatives living nearby, and some of them didn’t work outside their homes. But my family is in Israel and the United States, and Osama’s family lives in Gaza and is not allowed to come to the West Bank. His mother can’t even meet her grandchildren, let alone get a permit to come babysit them. We needed the other parents, but they didn’t need us.
גם לפורת היו דעות משלה בעניין הסדרי השמירה על הילדים.
"אני לא רוצה ללכת לחאלד!" היא אמרה. "שהוא יבוא לפה".
אפילו הנסיון לחלוק עם אוסמה את הנטל נתקל בקשיים. כל הספריות ובתי הקפה נסגרו. עלינו היה לעבוד מהבית. ופורת ואדם החליטו לרצות דווקא את ההורה שאמור היה לעבוד.
"בְּדוּש אמא!" אדם צעק, בערבית המשובשת שלו, של ילד בן שנתיים. אני לא רוצה את אמא! "בּׅידׅי באבא!" אני רוצה את באבא! והוא ניסה לפרוץ לתוך החדר בו אוסמה העביר שיעור מקוון לסטודנטים שלו.
צחקתי כשקיבלתי את המייל מהגננת של פורת, מיס שאנטל, בו ביקשה שנעביר לילדים שיעורים בבית. בזמננו הפנוי. בצרפתית.
The streets of Ramallah had little traffic. Most of the buildings were closed, except for shops. The supermarkets were crowded, and the cashiers wore masks and gloves and offered customers a dose of hand sanitizer, a product that had long since disappeared from the shelves. At the supermarket, I met an acquaintance who teaches at the conservatory. We kissed with hesitancy and a certain amount of embarrassment. What are the social codes now?
"אמרו לנו להמשיך להעביר לילדים את שיעורי המוזיקה הפרטיים" המכר אמר לי. "אבל המורים סירבו. הם מפחדים".
חזרתי הביתה. ניסיתי להבין מה קורה.
"דיווחו על חולים ברמאללה?" שאלתי את אוסמה.
"לא", הוא אמר. "אבל אף אחד לא מאמין לרשויות". ואז הכריזו על סגירת בתי הספר והגנים גם בישראל.
"הוירוס הזה ממש מאתגר את משטר האפליה פה", אמרתי לאוסמה. שוויון בין ישראלים לפלסטינים. באופן חלקי. תהיתי מה יעשו אם הנגיף יתפשט בגדה המערבית. איך בדיוק יקיימו בידוד במחנות הפליטים הצפופים? שלא לדבר על מצב בתי החולים.
סגרתי את דלת חדר העבודה וישבתי מול המחשב. כעבור שלושים שניות הדלת נפתחה ואדם נכנס.
"קאר!" הוא צהל והראה לי מכונית כחולה. ואז, כדי למנוע אי-הבנות, הוא תרגם לי לעברית: "אוטו!" הוא התיישב עלי רגליי וגלגל שלוש מכוניות צעצוע על מקלדת המחשב. המסמך עליו עבדתי הוגדל לזום של 800 אחוזים. ניסיתי לתקן אבל אדם דחף את ידי, שהרי הפרעתי למרוץ המכוניות שהוא קיים על עכבר המשטח.
נישקתי את ראשו והרחתי את ריח השמפו.
"יאללה", אמרתי לו ולפורת. "בואו נצא לגינה".
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 16.3.2020:
