עד כמה את רוצה לאתגר אותם בביקיני שלך?

כשבתי שאלה אותי למה אני לובשת חולצה מעל בגד הים אמרתי לך את האמת: "כי גברים אוהבים לשלוט בגוף של האישה".

הקיץ, רצוף הסגרים,, עמד להסתיים ובתחילת ספטמבר ערכנו קניות לקראת כניסתה של פורת לכיתה א': בקבוק מים עם תמונה של חד-קרן, דפדפת, קלמר. בגדה המערבית דחו את פתיחת שנת הלימודים בחודש, ליום 6.9.2020, בנסיון להתכונן לתכנית בלתי אפשרית: לימודים מרחוק, כשלתלמידים חסרים מחשבים ולמורים חסרה הכשרה, בשילוב שיעורים פרונטליים מורחקים חברתית, כשמספר הילדים בכיתה יכול להגיע לארבעים. בבתי הספר הממשלתיים, ילדים עד כיתה ד' אמורים ללמוד שלושה ימים בשבוע בחצאי כיתות והתכניות לתלמידים הגדולים יותר טרם סוכמו באופן סופי. שיעורי התחלואה גבוהים – כל יום, הרשויות מדווחות על כ-450 חולים חדשים בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים, וכ-150 ברצועת עזה.

משפחתנו בעלת פריבילגיה. בית הספר הפרטי של פורת קטן מאוד, כך שמתוכננים בו לימודים כל יום, כל היום – עד לסגר הכללי הבא.

יומיים לפני החזרה לבית ספר ערכנו לפורת ולאחיה אדם, בן השלוש, סוף שבוע של כיף, במגבלות הקורונה. ניפחתי את הבריכה הקטנה בגינה הפרטית של דירתנו ולבשתי בגד ים. בדרכי החוצה עם הילדים, בן זוגי אוסמה עצר אותי.

"את יוצאת ככה?" הוא שאל.

"חשבתי שבחצר שלנו זה בסדר", עניתי לו. לבשתי ביקיני. לא מהסוג הנועז של בת עשרים, אבל ביקיני.

"את צריכה להחליט עד כמה את רוצה לאתגר אותם", הוא אמר, מתכוון לשכנים בבניין או אולי לאנשים בשכונה באופן כללי.

החלטתי שלא ממש רציתי לאתגר אותם. רציתי להזמין את הילדים מהדירה מעלינו, ואמן דתייה. היא תמיד היתה מאוד סובלנית כלפיי ולא רציתי שתרגיש אי-נוחות.

"אמא, למה את מחליפה בגדים?" פורת שאלה.

 "כי פה ברמאללה, כמו בהרבה מקומות בעולם, גברים אוהבים לשלוט בגוף של האישה", עניתי לה.

"מה זה לשלוט?"

"לשלוט זה כשמכריחים אותך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות, משום שמישהו חזק ממך. למשל, כשהחתולה מֶנׅיס לא מרשה לחתולים האחרים לשתות מים". התכוונתי לחתולה האגרסיבית בגינה שמטילה אימה על מתחריה. "או כשאני כועסת עלייך, מרימה אותך על הידיים ולוקחת אותך לחדר שלך. זה לא בסדר, נכון?"

"נכון", פורת אמרה.

"אני יכולה להרים אותך כי אני חזקה ממך, אבל זה לא יפה. וברוב המקומות בעולם, לגברים יש יותר כוח מנשים, ולפעמים הם מפעילים את הכוח שלהם כדי לומר לנשים מה ללבוש".

"הם גם מרימים נשים?" פורת שאלה.

"לא בהכרח, אבל הם עושים דברים אחרים. למשל, משלמים להן פחות כסף מגברים, עבור אותה עבודה".

"גם אני צריכה ללבוש חולצת טי ושורטס"? פורת שאלה.

"לא, חמודה. לילדות זה בסדר. וכשתגדלי תחליטי איך ומתי להתנגד לנסיונות השליטה של גברים".

היבא, השכנה, שלחה אלינו את שני ילדיה, וכולנו קפצנו לתוך הבריכה. היא הביטה עלינו מהמרפסת וצחקה כשהילדים כמעט הטביעו אותי במתקפת מים. בתה, בת השנתיים, קראה לי "אמא" בעברית, הרגל שאימצה מאדם ופורת.

בערב אוסמה ואני לקחנו את הילדים למונתזה רמאללה, מעין גינה ציבורית שיש בה מסעדה, ברחבה הענקית של בניין העירייה. מדדו לנו חום בכניסה ובדקו שהמבוגרים עטו מסכות, אבל בתוך הרחבה משפחות ישבו סביב שולחנות, שתו מיץ סחוט או בירה ונתנו למסכות לשמוט לסנטרים. הילדים רצו סביב המזרקה הענקית והתחננו שנקנה להם בלונים. כשסירבנו, פורת, בדרכה הבטוחה, ניגשה למוכר הבלונים וניסתה לשכנע אותו לתת לה אחד בחינם.

בשעה 20:00 צלצל הפעמון של השעון הגדול על בניין העירייה. הופעת המים התחילה. השיר "ווין, ע' רמאללה" (בעברית: לאן? לרמאללה) ניגן ברמקולים וזרמי המים שבמזרקה רקדו למנגינת השיר, כשאורות צבעוניים מאירים כל זרם. אנשים התגודדו סביב המזרקה וצילמו את ההופעה.

"לא חשבתי שנחזור לפה הרבה זמן", אוסמה אמר לי. על העיר רמאללה, כמו רוב הערים בעולם, עוברת תקופה קשה. כלכלתה נסמכת על משרות ממשלתיות, אבל התקציב של הרשות הפלסטינית צנח כתוצאה מהפסקת העברת כספי המיסים ממדינת ישראל, החל מחודש יוני, בעקבות ההכרזות על סיפוח, כן מצמצום המימון ממדינות זרות. עובדי ציבור פלסטינים קיבלו רק חצי משכרם עבור חודשי יוני ויולי וכך גם צפוי למשכורת של אוגוסט. עובדים ועצמאים נפגעו קשות מהמגפה ואינם מקבלים סיוע ממשלתי. הכלכלה הפלסטינית צפויה להצטמק ב-14% השנה. לא ברור איך אנשים ישרדו כלכלית.

אבל רמאללה ידועה כבועה, בה חלק מתושביה עוסקים בתרבות, בבילויים ובקריאת תיגר על תפיסות שמרניות, וכל זה בעיצומו של כיבוש צבאי אלים. כעת המגפה הקטלנית והקריסה הכלכלית מצטרפות לכיבוש, במרמור החיים של תושביה.

זרם המים האמצעי הוזנק לגובה של ארבעים מטרים, והקהל צחק ומחה כפיים.

שם, בגינה הציבורית של העירייה, ראיתי את רמאללה כפי שמזמן לא ראיתי אותה: עיר שלמדתי להעריך, עיר שמבלבלת אותי, עיר שמתעקשת לחגוג, על אף המצוקה שסביבה.

השיר ניגן וילדינו רקדו: "ווין, ע' באב אללה". לאן? לאן שהגורל ייקח אותי.

פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 9.9.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9140580