אחרי כמעט חודש בחו"ל ואחרי מאבק על היכולת שלו לחזור, בן זוגי אוסמה נחת בנתב"ג. השארתי את הילדים אצל שכנים ונסעתי לאסוף אותו. הוא יצא מהשדה, עוטה מסכה ומגן פנים, עייף. עמדתי במרחק של שני מטרים ועשיתי תנועת גוף של חיבוק ונשיקה. הוא חייך, העמיס את המזוודה בבגאז' והתיישב במושב האחורי. פתחתי את החלונות ונסענו לכיוון רמאללה.
"התייחסו אלינו כאל אנשים חשובים מאוד", הוא דיווח כשהתפלאתי מהמהירות בה יצא מהשדה. "שני אנשי בטחון אספו אותי ושלושה פלסטינים נוספים. לא היינו צריכים לחכות בתור".
"התגעגעתי, חמוד", אמרתי לו. "גם הילדים מתגעגעים".
אבל בבית אוסמה נכנס לבידוד בחדר השינה שלנו, שבו שירותים צמודים ודלת שנפתחת לגינה. הבאתי את הילדים לגינה והראתי להם את אוסמה מאחורי דלת הרשת ושער הברזל. אדם בן השנתיים וחצי חייך חיוך נלהב, תפס את שער הברזל הנעול וניסה לפתוח אותו. כשלא הצליח, הוא משך את ידי.
"נעול, חמוד", אמרתי. פורת בת השש ניסתה להסביר: "באבא לא יכול לצאת מהחדר בגלל הוירוס!" אבל אדם היה נחוש. הוא גרר אותי לתוך הבית, לדלת של חדר השינה, ומשך את הידית בחוזקה.
התכופפתי ודיברתי בקול שקט. "חמוד, הדלת נעולה", אמרתי לו.
אדם רץ החוצה ושוב ניסה את שער הברזל. ואז חזר פנימה וניסה לפתוח את הדלת השנייה.
"באבא!" הוא צעק ופרץ בבכי. חיבקתי אותו וחשבתי על השבועיים הנוספים שהמתינו לי, לבד עם הילדים – בלי גן או קייטנה או בן זוג שיעזור.
הילדים התרגלו לשגרה המשפחתית החדשה, בה מדי פעם הם יצאו החוצה כדי לבקר את אביהם כאילו הוא היה אריה בגן החיות. אדם היה מטפס על הברזלים מחוץ לחדר של אוסמה ופורת נהגה להעביר לאוסמה ציורים מתחת לדלת. הצבתי שולחן בגינה מחוץ לחדר ושם היינו אוכלים, כאילו ביחד.
נסיונות של אוסמה לתאם בדיקת קורונה במשרד הבריאות הפלסטיני עלו בתוהו. לא היה מענה במספר המיועד לכך ושליחת הטופס המקוון הניבה רק הודעות שגיאה.
"בכל אופן תצטרך להישאר בבידוד 14 ימים", אמרתי לו. "גם אם הבדיקה תהיה שלילית". אבל שנינו היינו מודאגים מהליקויים בטיפול עליהם הצביע חוסר המענה.
"זה מה שתמיד אמרתי לך", אוסמה אמר. "ברמאללה יש הכל, אבל אין כלום".
למחרת לקחתי את הילדים למסיבת יום הולדת שש לסלאח, חבר של פורת מהגן. הוזמנו שתי משפחות נוספות והילדים שיחקו על המרפסת הענקית של סלאח, בגג הבניין שהשקיף על מטעי עצי זית. אדם הסתער על הנדנדה ופורת וסלאח רצו לחדר שלו, להתחפש לוונדר וומן וערפד. אחד מהאורחים, גבר כבן שלושים, ניגש אליי והציג את עצמו בשם עומר.
"זו הבת שלך?" הוא שאל והצביע על אדם, שלבש שמלת הלו קיטי ורוד של פורת.
"הבן שלי", תיקנתי. "הוא אוהב שמלות".
"כמו הבנות שלי", הוא אמר, והצביע על תינוקת וילדה כבת ארבע שישבו ליד אמן, אישה צעירה בחג'אב פרחוני.
"לרדת!" אדם דרש. עצרתי את הנדנדה והוא רץ לכיוון הטרמפולינה. "אמא, תסתכלי עליי!" הוא צעק וקפץ גבוה.
"אני מסתכלת, חמוד", אמרתי.
"אני מסתכלת, חמוד", אמרתי.
"אמא!!"
"אני מסתכלת, חמוד", אבל סובבתי לו את הגב כדי למזוג לעצמי כוס יין. התמוטטתי לתוך הספה.
"את עייפה?" עומר שאל.
סליחה", אמרתי לו. "בן הזוג היה בחו"ל, עכשיו הוא "בבידוד והגנים עדיין סגורים. אני כבר חודש לבד עם הילדים ואני משתגעת".
"את דיברת איתם בעברית", עומר אמר והתיישב לידי.
"כן."
"בטח לא פשוט, לדבר עברית פה ברמאללה", הוא אמר. "איך אנשים מגיבים?"
"אני חושבת שבגלל שזה מאוד לא צפוי, ובגלל שהאסוציאציות עם השפה הן בהקשר צבאי– הרבה אנשים לא שמים לב שאני מדברת בעברית".
"אי אפשר היה לפספס את ה'אמא' שבנך צעק". עומר בחן את פניי. "זו החלטה לא פשוטה", אמר.
"אין דרך קלה עבורי לחיות פה", אמרתי לו.
"אני מתאר לעצמי".
הופתעתי מהישירות שלו. סאוסן, אמו של סלאח, העלתה את שאלת הזהות שלי רק אחרי שהכרנו שבועות. חברים אחרים נמנעו מהנושא אלא אם אני העליתי אותו. אבל עומר התחיל לשתף אותי בחוויות שלו עם חיילים בכפר בו גדל, על היתקלויות עם מתנחלים ועל שיחה שקיים עם תייר ישראלי, בשדה התעופה בפרנקפורט, בזמן שהמתין לעלות על מטוס לעמאן והתייר הישראלי המתין לטיסה לתל אביב.
"שמעתי אותו מדבר עברית לחברה שלו – היא ענדה את הכוכב הזה על שרשרת – וממש פחדתי. אבל אמרתי לעצמי שזו הזדמנות נדירה לדבר עם ישראלי, ושאני בטוח כי אנחנו באירופה".
"על מה דיברתם?"
"אני לא זוכר בדיוק. רציתי שיידע שאני פלסטיני. רציתי לדבר איתו כשהוא לא בעמדת כוח כלפיי. אני שמח שדיברתי איתו". ואז הוא המשיך: "אנשים פה לא יודעים להפריד בין השפה לבין הכיבוש. זו לא אשמת השפה, אבל אנחנו שומעים אותה בעיקר מחיילים".
"או באתרי בנייה ובבתי כלא ישראלים", אמרתי, חושבת על שיעורי העברית שבן זוגי עבר כנער וכגבר צעיר.
"אני מאוד שמח לפגוש אותך", עומר אמר לי. "הייתי צריך לעבור דרך ארוכה בשביל שאשמח להכיר אותך".
רציתי שיפרט, אבל סאוסן הגיעה עם עוגת היומולדת. בזמן ששרו לסלאח, הסתכלתי על הנוף. באופק אפשר היה לראות את המגדלים של העיר מודיעין. מרחב קטנטן, אבל מעטים זוכים לנוע בחלקיו השונים. היתה תקופה בה רמאללה היתה זרה גם לי – מאיימת, מפחידה. רציתי להגיד לעומר שגם אני עברתי דרך ארוכה.
פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 17.8.2020: https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9066544
