בנסיבות אחרות הייתי מתייעצת דווקא עם חברתי טלי הנבונה, איך לתמוך בחברה שלקתה במחלה סופנית.
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חברתי האהובה ד"ר טלי קריצמן-אמיר עברה על רוב הפוסטים וסיפקה הצעות עריכה נבונות. היא מופיעה בספר שכתבתי, מקלובה, כ"יעל" החכמה והנדיבה. ביום 14.5.2022 היא הלכה לעולמה והיא בת 43.
יוני 2021
הכל התחיל וגם הסתיים בחתולה: חתולה זקנה, חולה, חסרת כבוד-עצמי, שמחרבנת מחוץ לארגז החול, שמייללת יום ולילה, שמעולם לא היתה חמודה, שטלי ירשה מחבר לשעבר חמור סבר, שטלי מעולם לא ממש רצתה אותה.
טלי התקשרה אליי ב-5:30 בבוקר ביום א', כשעמדתי לצאת לרוץ.
"אני בבית חולים," היא אמרה. "אני חושבת שיש לי סרטן."
בשני העשורים של חברות, היה נדמה ששוחחנו על הכל: קשיי קריירה, אהבה, פרידות, נישואים, אמהות, מעברים מעבר לים – אבל לא ידענו להתמצא בשיחה הזו. שבועות של כאבי בטן. הקאות פתאומיות. בדיקת דם. בדיקת MRI. חדר מיון. אבחון שטרם אומת. אחותה, אונקולוגית בבית החולים ביילינסון, כבר פעלה לרכוש כרטיס טיסה לארצות הברית.
"אבוא היום," אמרתי לה. התגוררנו בצפון קרוליינה באופן זמני, לשנת שבתון של בן זוגי מהאוניברסיטה בה הוא מלמד בגדה המערבית. טלי התגוררה בקיימברידג', מסצ'וסטס, אליה עברה מתל אביב בשנת 2017. היא ובן זוגה יוני היו נחושים להגן על בנותיהם ממערכת החינוך של ממשלת ישראל, שמלמדת גזענות ולאומנות, ומגיוס החובה של הצבא הישראלי, שמיישם אותן.
"חכי," טלי אמרה. "עוד לא סיפרתי ליוני. אני לא יודעת איך לספר לו."
שבועיים קודם לשיחה הזו, שלחתי לטלי תמונות וסרטונים מביקור שערכתי בשכונה פרוגרסיבית בפילדלפיה, עיר בה טלי קיבלה הצעת עבודה קבועה. היא רצתה את העבודה אבל היססה לעזוב את העיר קיימברידג', האהובה עליה. שלחתי לה סרטונים סאטיריים, בסגנון של כתבות חדשותיות, ובהם דיווחים מהחנות לספרים יד-שנייה, בבעלות מקומית, שאירחה אירוע של הקהילה הלהט"בית, המרכול-קואפרטיב שמוכר, לפי סטנדרטים של סחר הוגן, מזון טבעוני ואורגני והשלטים על הדשא שהכריזו על תמיכה בזכות להפלות, באנטי-גזענות וברכישת כבוד ליידע מדעי.
"כל כך שמאלני פה, אפשר להקיא," צילמתי את עצמי מבטיחה לה. "את תתאהבי בשכונה."
עכשיו טלי אמרה שתיאלץ לסרב להצעת העבודה בפילדלפיה, אבל היה נראה לי מוקדם מדי לקבל החלטה כזו, שהרי אפשר להחלים מסרטן.
"הבטן שלי משמיעה קולות מוזרים," טלי התלונננה. "נשמע כמו קונדי מייללת."
"מה בכלל קרה לקונדי?" שאלתי. ראיתי את החתולה לאחרונה לפני שנים, בביקור שערכתי לפני המגפה.
"היא עוד חיה." טלי אמרה. "היא בת חמש-עשרה. תמיד צחקנו שהיא תחיה במשך זמן ארוך יותר מכולנו, אבל כרגע זה מרגיש פחות מצחיק."
"זה עדיין קצת מצחיק," אמרתי.
יוני התעורר וסיימנו את השיחה. טלי עדכנה אותי בהודעת טקסט, שהיא סיפרה לו. הוא סירב להצעתי לטוס אליהם.
"מוקדם מדי," יוני אמר. " אין לנו אפילו אבחון מאומת."
אבל קיבלנו אבחון מאומת: סרטן דרכי המרה. שלב ארבע. מתקדם ומפושט. לא ניתן לניתוח. סרטן נדיר שמתיישב בשקט במערכת העיכול וגורם לתסמינים רק כשמאוחר מדי.
כעבור ארבעה שבועות הרשו לי לבקר. טלי ישבה על מושב שנבנה לתוך חלון הסלון והשקיף על חצר ירוקה. החתולה קונדי נעה בכבדות אל תוך החדר, בדקה את צלחת האוכל שלה ובכתה. אור, בת 10 ושיר, בת 6, הוסיפו מזון לצלחת והרעיפו על קונדי ליטופים. כשהן עזבו את החדר, טלי אמרה שהיא הסבירה להן "שבעים וחמישה אחוזים" מהמצב ושהעובדת הסוציאלית מבית החולים נתנה לה חוברות שמסבירות לילדים מהו סרטן.
הכאב בלע את טלי לפרקי זמן ארוכים. בבקרים, חיכיתי בחדר האורחים עד שטלי התעוררה, משום שהחתולה היתה מייללת כשיורדים למטה ולטלי היה קשה לישון. בבוקר הראשון, קונדי קיבלה את פניי בבכי קולני וניסתה לשפשף את גופה ברגליי.
"אני עדיין לא אוהבת אותך," אמרתי לה, והיא ייללה שוב ומעדה לכיוון צלחת האוכל.
החתולה הזו תמות בקרוב, חשבתי. בנותיה של טלי יתאבלו עליה חזק, כי אין להן מקום אחר לשים בו את האבל שלהן, כי המוח לא מסוגל בכלל לקלוט אובדן של אמא, ומה זה בכלל אומר, לספר 75% מהעובדה שאמא שלהן תמות? הילדות יבכו על החתולה הארורה הזו, כי הן מסוגלות לשאת את הכאב על מות החתולה אבל הן לא יכולות להבין וגם אני לא מבינה מה זה אומר, שטלי משותקת למושב ליד החלון, משקיפה על דשא ירוק, תוהה אם תחיה לראות את השלג נופל עליו, יודעת שהיא לעולם לא תדע איך ייראו פניהן של בנותיה כשיגדלו להיות נשים.
דצמבר 2021
ואז השמש יצאה מאחורי העננים. קיבלנו את טלי בחזרה. הרופאים המטופשים שלה, מצוידים בטיפולים המטופשים שלהם, הצליחו לעקוף את דרכי המרה החסומות באמצעות סטנטים. כבר לא היו לה כאבי בטן משתקים. הרופאם המטופשים שלה, מצוידים בטיפולים המטופשים שלהם, נתנו לה כימותרפיה פליאטיבית שהקטינה את הגידולים. היא קיבלה גם סטרואידים ומשככי כאבים וכדורים נגד בחילה ועירויי דם. הם השיגו איזון עדין בין טיפול להרעלה, בין הגנה להתקפה. טלי הכינה קורס שתעביר בפקולטה למשפטים ושיחקה עם הבנות.
ידעתי שהמצב מזהיר כשהיא התקשרה וביקשה עזרה בניסוח מכתב לחברי קונגרס במסצ'וסטס.
"תוקף אישור העבודה שלי הולך לפוג," היא אמרה. "אאבד את רשיון הנהיגה, המשרה והביטוח הבריאותי."
"אני כל כך מצטערת, חמודה," אמרתי לה.
"ממש לא," היא השיבה. "זה לא הולך לקרות. אין להם מושג עם מי יש להם עסק."
ובאמת שלא היה להם מושג. שלחתי לה טיוטה של מכתב לחברי הקונגרס ובו בקשה להתערבותם כדי לחדש את אישור העבודה. טלי ביקשה שבמכתב נאמר משהו על הסרטן.
"בעד או נגד?" שאלתי, כי חזרנו להתבדח ולהיות ציניות, כי טלי חזרה אלינו מהכאב.
"בעד שהם יזדרזרו ויסדירו את הסטטוס שלנו, לפני שיהיה מאוחר מדי," היא אמרה.
כתבתי, בשמה, את מה שהיא ידעה ואני ידעתי אבל נמנענו מלומר אחת לשנייה בקול רם: "הרופאים הסבירו לי שהסרטן שלי סופני. אני עוברת טיפולי כימותרפיה פליאטיבית בתקווה לזכות בכמה שיותר זמן עם בנותיי ובן זוגי."
תהיתי אם היא הרגישה הקלה, שהמצב הפך למדובר בינינו, שהיא יודעת שאני יודעת. לחלופין אולי הכאיב לה, לקרוא את המילים האלה על המסך במסגרת ההתנהלות ארוכת השנים שלנו, בה אנחנו שולחות אחת לשניה טיוטות בדואר האלקטרוני: פוסטים לבלוג שלי, פניותיה לקבלת משרות אקדמיות, טיוטות של מאמרים ועכשיו בקשה להתערבות על בסיס הומניטרי.
טלי חזרה. היא הפעילה קשרים, הרימה טלפונים והתעקשה. תוך שבוע רשויות ההגירה האמריקאיות אישרו לה ולבני משפחתה תושבות קבע, גרין קארד.
ינואר 2022
טלי תפקדה טוב, העבירה את הקורס שלה והכינה מסיבת יומולדת שבע לשיר, אבל נכחה בינינו כנות נוראית לגבי העתיד.
"אור אמרה שהיא מפחדת שקונדי תמות," טלי סיפרה לי.
"נפלא שאור יודעת לתת לזה ביטוי במילים," אמרתי.
"כן," טלי אמרה. "אבל החתולה הזאת חייבת למות בקרוב, במשמרת שלי."
קונדי קפצה על הספה וניסתה לחכך את לחייה ברגל של טלי. טלי דחפה אותה מהספה ואמרה לה בכנות: "אף אחד לא אוהב אותך."
אבל זה לא היה נכון. אור אוהבת את קונדי. אור תתאבל כשקונדי תמות. וקונדי חייבת למות בקרוב, כי אנחנו לא יודעות מתי תיגמר המשמרת של טלי, וטלי רוצה לתמוך באור באבל שלה על החתולה, לעזור לבתה לתרגל את האבל שתקיים על אמהּ.
פברואר 2022
"ההמוגלובין עומד על 6.5," טלי כתבה לי בווטסאפ. היא הגיעה לבית החולים לסבב נוסף של כימותרפיה. "האחיות בהלם ממני. מולי כמעט בכתה שוב. הן אשכרה החזיקו לי את הזרועות, כדי שלא אפול, כי אני לא אמורה להיות מסוגלת ללכת, כשיש רמה כזו של אנמיה."
חזרתי לא מזמן מביקור אצלה ונזכרתי בערב בו היא ישבה לשיש במטבח וביקשה מיוני להביא לה קערה. היא מעכה בטטה מבושלת ללביבות. עכשיו הבנתי שהיא לא היתה מסוגלת לעמוד, שהיא נאבקה לבצע משימות ביתיות רגילות, שהפכו ליקרות. שמתי אז את ידי על כתפהּ ושאלתי איך היא מרגישה.
"בא לי לבכות," היא אמרה ופניה היו נואשות. "אני כל כך עייפה." אבל אור נכנסה למטבח וטלי עצמה עיניים לרגע, פקחה אותן והכריזה שאנחנו הולכים לשחק משחק משפחתי ביחד, בין אם הבנות רצו או לא רצו. התיישבנו על הרצפה וטלי ניצחה אותנו במשחק טאקי, התרברבה בכישוריה והזמינה אותנו להעז ולנסות משחק נוסף.
טלי נאבקה בכל כוחה. שכחתי שהיא בעצם היתה מאוד, מאוד חולה.
מאי 2022
ואז היא נפטרה וחזרתי לשדה התעופה, הפעם כדי לטוס ללוויה. ראיתי אותה לאחרונה שישה שבועות קודם לכך. לקראת הסוף היא לא רצתה מבקרים.
"את מפחדת?" שאלתי אותה בהודעת ווטסאפ, כי היא כבר לא רצתה לדבר בטלפון. היא נעזרה בבלון חמצן וכשהרגשות הציפו אותה, היה לה קשה לנשום.
"אתמול כששכבתי לישון ממש פנטזתי על זה," היא ענתה. "שאני נרדמת ולא קמה. אני מרגישה שתהיה הקלה אדירה לכולם כולל לי."
הכאב צלף בי וניסיתי לתרגל את מיומנות הקשב שלמדתי מטלי: לנכוח ולהימנע מלשלול את רגשותיו של האחר. בנסיבות אחרות הייתי מתייעצת עם חברתי טלי הנבונה, איך לתמוך בחברה שגוססת.
"זה אנוכי," כתבתי לה. "אנחנו לא רוצים לשחרר אותך."
"לא נשאר ממני הרבה," היא השיבה.
אבל אפילו מעט מטלי היה יקר, סערה של פעילות, התעקשות, כוונה ואהבה. היא הכינה סרטון ליוני ולבנות, לאחר כך. היא הזמינה שרשרות כסף ועליהן חרוטים שמותיהם של הבנות ושלה. היא הורידה פוסטים מהפייסבוק שלה שתיעדו את התפתחותן של הבנות. היא כתבה להן מכתבים.
"אני כל כך חלשה," טלי כתבה לי. "זה כל כך קשה. אני רוצה להיעלם."
וכך היה. אמהּ הגיעה שוב מתל אביב. אחותה כבר שהתה בקיימברידג'. טלי קיימה שיחה אחרונה עם הבנות. ביום שישי, היא כתבה לי שהיא אסירת תודה על החברות שלנו. לבי התמלא באהבה ונחרך מכאב.
"תעדכני אותי, כשתלכי לישון?" שאלתי אותה.
"קיבלתי עכשיו חומרים מרדימים," היא כתבה. "ליל מנוחה."
"חלומות פז, אהובתי," כתבתי. ואז התמוטטתי על רצפת המטבח שלי והתייפחתי. בן זוגי החזיק אותי חזק, וילדינו נאספו סביבינו ובהו בי.
"את עצובה," בני אמר, והוא חייך את החיוך היפה שלו, חיוך של ילד בן ארבע, מסוג החיוכים שטלי לעולם לא תראה שוב בפניהן היפות, החלקות והעגולות של בנותיה.
למחרת הלוויה יוני ביקש מחברה להביא את החתולה לוטרינרית. קונדי פיתחה דלקת כלשהי בפה והפסיקה לנקות את עצמה. הלכלוך מארגז החול נדבק לגוף שלה ופוזר בכל הבית. יוני ישב שבעה. מנחמים מילאו את הבית. שאלתי אותו מה אמרה הוטרינרית.
"לקונדי בעיה בלב, אבל לפי הוטרינרית היא תוכל לחיות איתה זמן מה," הוא אמר. יוני חייך את החיוך העקום שלו, החיוך בו טלי התאהבה לפני למעלה מעשור, רק שעכשיו העיניים שלו היו מוכות כאב והלם. "עכשיו תחליטי את: איזה חלק מזה מהווה חדשות טובות ואיזה חלק מהווה חדשות רעות?"
השבתי לו חיוך והרגשתי את אהבתי כלפי טלי גואה אל עברו ואל עבר אור ושיר. יוני והבנות צעדו את צעדיהם הראשונים בדרך ייסורים, דרך גיהנום, אבל הם חזקים ונאהבים והם יישרדו. הסתרתי את הפנים שלי ויצאתי מהחדר, גופי רועד מכאב וזעם ורגשות אשמה, כי אנחנו נמשיך לחיות, וטלי לא.
I’m so sorry
Thank you.
Umm forat
So sorry, my thoughts are with you, Yoni and the girls may their sorrow be short – lived
As heart rending as the story may be it was equally beautiful and loving
Intertwining condi’s life with tally’s mortality drew out her loving cynical nature
A more special send off of a friend isn’t easily found you are an amazing writer and apparently an amazing friend
Good luck
Eddie
Thank you, Eddie. She was just wonderful 🙂
What a moving story. Thank you for sharing it with us. Like all your readers who love you and your family from afar, I am so sad about Tally’s death. Your memories of such a friend will bless your life as long as you live.
Thank you, Tom.
I have been reading wonderful things about her since she passed away. May her soul be bound in the bundle of life and may her family and you her friend, never know more sorrow.
Thank you, Hilla.
After many minutes I decided to leave the page blank. A jumble of feelings cannot put in words.
Thank you, Gunther.
I’m so terribly sorry for all of you who love Tally, especially her little girls. Thank you for giving us a chance to get to know her.
Thank you, Susan. Hope you are well.
This is beautiful- I knew her professionally but this personal reflection makes her loss so much greater.
Thank you, Shana.
כמה עצוב. אין מלים.
חיבוקים, יקירה!
תודה, דנה.
As someone who has gotten to know you only through your posts, I was greatly moved by your report of the tragic loss of your dear friend. My sincere condolences to you and her family.
Richard Cramer in Chapel Hill
Thank you, Richard.
Thank you Sari for sharing this disturbing and penetrating personal note of your intimate and loving support of Tally. This helps us mourn the loss.
Thank you, Kenneth.
You make Tali feel so alive in the recounting of her death
Thank you, Jennifer.
Thank you for sharing this journey with your dear friend. I know it will help others facing similar sad farewells. Without ever having met your friend, you have brought her so vividly to my home – and shown what a lovely, caring person she has been. I feel deeply for her husband & children, for you and for all those whose lives she touched & who cared about her.
Have you ever read any of Rabindraneth Tagore’s writing? This quote from him might have some meaning for you:
Death is not extinguishing the light ;
It is putting out the candle because the dawn has come.
Thank you. That quote is beautiful. Moving. Thank you for sharing it with me.
Sari,
This is so beautifully written and so heartbreaking. Thanks for writing it.
Itamar
Thank you, Itamar. She treasured you and was so proud of you.
What a beautiful tribute to your friend. Honest in every way including your love for her. I am so sorry for the pain you are feeling from her loss. I trust that the memories of your friendship and continuing to feel her presence will sustain you through this time of grief.
Thank you, Valerie.
I recently lost a good friend also to cancer, She left three grown daughters and grandchildren. I accompanied her on her journey from her diagnosis with pancreatic cancer that had metastisized to her death a few months later. Your blog descibed my experiences exactly and I thank you for that. May you know no more pain and suffering.
Thank you, Susan. And I’m sorry for your loss.
May her memory be a blessing ❤️
Thank you, Safiyyah.
Not often does my vision blur at the end of reading such moving , vivid and loving works. May the winds of good fortune be always at your back.
Thank you, Igor.
This is a beautiful account of a beautiful person. Thank you.
Thank you, Michael. She got such support from supporting you in your journey.
I don’t personally know either of you other than r by your wonderful journal. My eyes filled with tears as I read of your dear friend’s final journey. She was far too young and had so much ahead of her. My heart is heavy for you and for her family.
Thank you, Jan, for the kind words.
מי ייתן שתהיו שלוים
מי ייתן שתהיו משוחררים
מי יתן שתהיו חופשיים
מי ייתן שתהיו מאושרים
תודה, עופרית.
Sari, I’m so very sorry about the loss of your dear friend. I remember you speaking about her often and with so much love. What a loss.
Thank you, Olivia.
Thank you for this beautiful tribute. Heartbreaking…
May her memory continue to be a blessing.
Thank you, Hilary.
A mystery beyond comprehension. Always has been, always will be. At this place in time, words are strangely hollow. But not our being. Throughout the cosmos, never give up, never give in.
Sandy Rinaldi, Arkansas, US Army veteran 1971 to 1974, today 18 AUG 22
Wonderful blog you have here but I was curious if you knew of any message boards that cover the same topics
talked about here? I’d really like to be a part of community where I can get
comments from other experienced people that share
the same interest. If you have any recommendations, please let
me know. Bless you!