עובדי סופר מגרשים לקוחות לקראת השעה 17:00. "משטרה", הם לוחשים בנימה של התנצלות למי שמביעים פליאה לנוכח הקפדתם על כללי הסגר.
גן בזום
הילד המצויר בוידיאו מרט נוצות מהאפרוח. בפינה של צג המחשב, הגננת הצרפתייה של פורת, מיס שאנטל, שרה יחד עם הקריין: "la petite poule rousse!" אדם, אחיה של פורת, גרר כסא מטבח אל השולחן וניסה להתקרב אל המחשב. פורת דחפה אותו. אדם צעק. השתקתי את המיקרופון. אדם הרביץ לפורת. הרמתי אותו על הידיים.
"אמא, למה הילד מורט את הנוצות?" פורת שאלה.
"תשאלי את מיס שאנטל", אמרתי לה.
"לא, את תשאלי".
הפעלתי את המיקרופון ושאלתי את מיס שאנטל.
"הילד רוצה לאכול את התרנגול", מיס שאנטל התחילה לספר בצרפתית, אבל היא נעצרה כשראשה של פורת נעלם מהמסך. "פורת שומעת אותי?" היא שאלה באנגלית.
"כן", עניתי. "אבל היא מתחבאת מתחת לשולחן".
למיס שאנטל רזרבות מדהימות של אנרגיה. תכניתה ללימודים מרחוק מפחידה אותי. כל שבוע אנחנו מקבלים עשרות דפי עבודה לציור, גזירה וכתיבה, בצרפתית, ערבית ואנגלית. רק שאין לנו גישה למדפסת, המבטא שלי בצרפתית מזעזע אף את פורת, וממילא פורת מסרבת להסתכל על החומרים. אם אני מתעקשת, פורת בכוונה מוסרת תשובות לא נכונות כדי לבחון את תגובתי.
שאלתי את סאוסן מה המצב אצלם, אחרי ששמתי לב שבנה סלאח נעדר משיעורי הזום.
"סלאח מסרב לכל דבר שקשור לגן", היא כתבה לי. "ויתרתי לו".
הרגשתי הקלה. אני בקושי מצליחה לגרום לפורת לצחצח שיניים או למנוע ממנה מלהרביץ לאדם. הנסיונות שלי לחבר, יחד איתה, לוח זמנים, נכשלו. היא הסכימה רק לרשום משימות כגון "להכין בראוניז" ו"לצייר את דמותה של הלו קיטי". הרגשתי שכל יום אנחנו מנסים לשרוד מחדש, ובו-זמנית מכירים תודה על מזלנו: אנחנו בריאים, יש לנו בית ואוכל, והילדים נהנים מלבלות את ימיהם בהמצאת משחקים, בעיקר כאלה שמחייבים אותם להוציא את כל תכולת הארונות והמגירות עד לגובה של מטר מהרצפה.
אכיפה מפתיעה של כללי הסגר
בפלסטין בינתיים נרשמו 291 חולי קורונה מאומתים, ושני אנשים מתו. סיימנו שישה שבועות ללא גנים או בתי ספר. מותר לצאת מהבית בין השעות 10:00 ל-17:00 לצורך רכישת מזון או תרופות. השבוע הודיעו שיאפשרו גם למספר מצומצם של חנויות נוספות להיפתח בשעות האלה, בימי שישי בלבד. ניידות משטרה הוצבו באזורים מרכזיים של רמאללה/אל בירה, שם השוטרים בודקים רשיונות ומתחקרים את הנהגים. עובדי המרכולים מגרשים לקוחות לקראת השעה 17:00 - "משטרה", הם לוחשים בהתנצלות למי שמביע פליאה על קפדנותם הלא-אופיינית.
לטוב או לרע, בשכונות מגורים, לא מונעים פעילות ספורט של אדם בודד. אני עדיין רצה כל בוקר. בוקר אחד התחלתי לרוץ למרכז העיר. פה ושם משאית פרקה סחורה למרכול. השוק המרכזי היה סגור. כשעצרתי לצלם להקת יונים שנחתה באמצע מה שפעם היה כביש סואן, שוטר במסכת פנים סימן לי להתקרב אליו.
"אסור לך להיות פה", הוא אמר לי.
"אני רצה לבד", אמרתי.
"לכי הביתה", הוא אמר.
נא לא לגשת
חברה שלנו, שמשפחתה גרה באזור בית לחם, אמרה לי בעצב שאחיה קיים ארוחה לשמונה עשרה בני משפחה מורחבת. "ניסיתי להסביר להם", היא אמרה לי בטלפון, בייאוש.
כשיצאתי מהבית לזרוק את הזבל, השכנה ממול הזמינה אותי לבקר אצלה עם הילדים.
"אי אפשר עכשיו", אמרתי לה, ובצעדיי לפח הזבל ציירתי עיגול ששמר על מרחק ממנה. פחדתי להעליב ופחדתי להתקרב. "אני לא ממש פוחדת למשפחה שלי, אבל אני לא רוצה להעביר את הנגיף למישהו אחר", אמרתי לה בהתנצלות.
"אצלנו זה לא איטליה", היא אמרה. "שם הבעיה היתה שהם לא מקבלים חיסונים".
"אין חיסון לנגיף הקורונה".
"נכון, אבל החיסונים שאנחנו מקבלים בילדות מחזקים את מערכת החיסון".
"אשמח לבוא כשזה ייגמר", אמרתי לה, מבלי שידעתי מה המשמעות של "להיגמר".
זרקתי את הזבל. הסתכלתי סביבי. ילדים שיחקו כדורגל ברחוב. היתה תנועה די ערה של מכוניות. אנשים – שהיה ברור שאינם בני משפחה – התגודדו בקבוצות של שנים או שלושה: ילדי תיכון קראו יחד משהו בטלפון, גברים צעירים צעדו אחד עם הזרוע על הכתף של השני, ונערות דיברו אחת עם השנייה קרוב-קרוב. תחושה של עצב, של פחד, הציפה אותי.
ישנה תכנית להכלת נגיף הקורונה בפלסטין, ומקפידים עליה ביעילות מפתיעה. אבל אם הנגיף יתפשט – לא ברור איך יתמודדו עם ההשלכות. ברצועת עזה, למשל, ישנן 120 מיטות טיפול נמרץ עבור שני מיליון בני אדם. בשל מחסור בציוד, בוצעו עבורם בינתיים כ- 2,000 בדיקות קורונה בלבד. במחנות הפליטים ברחבי הפלסטין אין אפשרות מעשית לבידוד או ריחוק. אולי מודעות לפגיעות הזו משתקפת במסכות שאנשים התחילו לעטות ברחובות רמאללה, במגני הפלסטיק השקופים שהעמידו בין הקופאים לבין הלקוחות במרכולים הגדולים ובפעילות המשטרתית המוקפדת. אבל חודש הרמדאן מתקרב ואיתו הפיתוי לקיים ארוחות המוניות לשבירת הצום. עשרות אלפי פועלים התחילו לחזור לגדה מישראל, וחלקם נדבקו שם. השבוע 4,000 פלסטינים אמורים לחזור לעזה מחו"ל דרך מעבר רפיח. טעות אחת תהיה בלתי-הפיכה.
פתחתי את דלת הדירה. פורת לבשה שמלת נשף כחולה ושפתון אדום על לחייה, עפעפיה וגם שפתיה. "תנחשי איזו נסיכה אני!" היא אמרה. אדם הסתער עליי. הרמתי את ידיי הלא-רחוצות מעל ראשיהם.
אם הילדים או אני נפתח תסמינים חמורים, ניסע לירושלים, לבית החולים הדסה, ונזכה לטיפול מצוין. לא כך המצב עבור מי שנדביק, לרבות בן זוגי אוסמה.
"חכו, חמודים", ביקשתי. "אני צריכה לשטוף ידיים".
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 19.4.2020:
