ילדה בקייטנה שאלה את בתי פורת אם אני נמנית עם החיילים שמפעילים אלימות נגד פלסטינים. פורת מייד ענתה לה: "לא! אמא שלי נאבקת בהם!"
"אמא! יש ילדים למעלה והם מדברים ערבית!"
אחרי שנה וחצי בצפון קרוליינה, חזרנו לרמאללה. אפילו אירע לנו נס וקיבלנו אישור מהצבא לאפשר לבן זוגי אוסמה לחזור ביחד איתנו דרך נתב"ג. טסנו כולנו יחד: אוסמה, פורת בת השמונה, אדם בן הארבע ואני. אספנו את הרכב שלי מחברים בתל אביב, העמסנו עליו את המזוודות והתחלנו בנסיעה לרמאללה.
ההתנחלויות בדרך היו שקטות – יום שישי בלילה. כשפנינו לכביש שמוביל לכפרים בואך סובב רמאללה, הוצפנו ברעשים והמולה שנשמעו מסביב. חזרנו בלילה לפני עיד אל-אדחא, חג הקורבן. הרחובות התמלאו באנשים – גברים צעירים ומשפחות עם ילדים צעדו באמצע הרחוב, בירכו זה את זה וקנו תרמוס, קפה וממתקים מהרוכלים. הבנות לבשו שמלות נשף והבנים לבשו חולצות מכופתרות, שערם סרוק ומסופר עד קרוב לקרקפת. נהגים דחפו זה את זה, צפרו ועקפו אותי בעמדי לתור כדי להגיע לכיכר.
"לא התגעגעתי למקום הזה," אוסמה העיר. אבל הילדים התרגשו מהמראות האורבניים והפעלתנות בשעה כה מאוחרת. פורת הסבירה לאדם: "אדם, זו רמאללה. אנחנו גרים כאן." תחושת ההשתייכות שלה הפתיעה אותי מחדש. אחרי כל המעברים ומסעותינו בעולם, היא מרגישה שכאן ביתה.
למחרת הוצאנו את הילדים לחצר כדי לשטוף את שכבת האבק מהרצפות והרהיטים. כארם וסמא, הילדים שגרים בדירה מעלינו, קראו לפורת ולאדם מהמרפסת. פורת בירכה אותם לשלום באנגלית אבל אדם, שהיה בן שלוש כשנסענו, לא זכר אותם. הוא נכנס לבית והודיע לי בהתרגשות: "אמא! יש ילדים למעלה והם מדברים ערבית!"
התחלנו לסדר את הבית. פורת ואדם שכחו את המשחקים שלהם, מהם נפרדו כשעזבנו את הבית. בכל פעם שפתחנו ארגז חדש הם צהלו משמחה. פורת כבר התחילה לומר מילים ספורות בערבית, שפה שלא היתה שגורה בפיה במשך שנה וחצי בהם התגוררנו בצפון קרוליינה.
פורת גדלה
החזרה לגדה המערבית עוררה בי דאגה לפורת. היא הגיעה לגיל בו ילדים מפתחים מודעות גוברת לסביבתם החברתית והפוליטית. פורת הפגינה מומחיות בענייני כיבוש, לפחות ככל שהוא נגע לחיי היומיום של. יום אחד היא חזרה עם אוסמה מביקור אצל חברה והודיעה לי שפעמיים הם נאלצו לנסוע בדרכים עקיפות משום שהצבא הישראלי חסם את הכבישים.
"היה ג'יש!" ("צבא" בערבית) היא בישרה בהתרגשות. אוסמה נראה פחות נלהב והסביר שחיילים חסמו את היציאה המערבית מהעיר רמאללה כדי לאפשר למתנחלים להתפלל שם. מאז שפורת היתה קטנה סיפרתי לה שהחיילים מקימים מחסומים ולא נותנים לאביה הפלסטיני לעבור משום שקשה להם לחלוק.תהיתי כמה זמן ההסבר הזה ימשיך לספק אותה.
כשעמדתי לצאת עם הילדים לירושלים לערוך קניות, פורת הסבירה לאדם: "באבא לא יכול לבוא איתנו כי אין לו היתר" כשהגענו לקניון רמות היא סיפרה לאדם ש"פה מדברים עברית." אבל אז נכנסנו למעלית, ליד גבר פלסטיני ששוחח בטלפון בשפה הערבית. עיניה של פורת נפערו לרווחה והיא סימנה לי להתקרב אליה:
"אמא," היא לחשה לי באוזן, "מותר לו להיות פה?"
פורת הגיעה לגיל שבו תיאלץ להתמודד עם המורכבות של היותה בת למשפחה מעורבתאבל נראה שהיא התחילה לפתח כלים בהתאם. אחרי השבוע הראשון שבו שהתה בקייטנה פורת סיפרה לאוסמה שחברותיה לקייטנה ראו אותה אוכלת שקית תפוצי'יפס ושאלו על הכתיב בעברית. השיחה התגלגלה ופורת סיפרה לחברותיה שאמהּ מדברת עברית. אחת מהילדות עשתה תנועת ידיים של ירי בנשק ושאלה את פורת אם אמא שלה "אחת מאלה," מכוונת כנראה לחיילים ישראליים
"לא!" פורת ענתה. "אמא שלי נאבקת בהם!" זו היתה ההתייחסות של פורת לעבודה שלי בקידום זכויות אדם והתנגדות לדיכוי פלסטינים בידי הרשויות הישראליות. הרגשתי שאני גאה בה על שידעה להפריד בין זהות למעשים ועל כך שהיא הרגישה בטוחה מספיק כדי להסביר את ההבדל לחברותיה.
חברתי טלי
האבל על מותה של חברתי טלי, שנפטרה ממחלת הסרטן, מלווה אותי גם כאן. הוצאתי מהארגזים דברים שטלי מסרה לי לפני חמש שנים, כשפינתה את דירתה בתל אביב טרם נסיעתם לארצות הברית: מעבד מזון, תבניות אפייה ומשחקי ילדים בשקית שעליה נכתב, בכתב ידה של טלי, שמה של בתה הבכורה.
יום אחד מצאתי בטלפון הודעה מאמא של טלי: היא הציעה לסייע בהגהה של הפוסטים לבלוג הזה, מה שטלי נהגה לעשות עבורי. בכיתי מכאב ומהכרת תודה. הסכמתי. אלה שאוהבים את טלי מתקבצים יחד בנסיון למלא חלל שהולך וגדל ככל שהשבועות חולפים.
אחרי שבוע בדירה חלמתי על טלי. היא ישבה לידי והסתכלנו יחד על חשבון הדואר האלקטרוני שלי במחשב. טלי ראתה מייל אליו צורף הפוסט שכתבתי אחרי מותה. היא הביטה בי במבט שואל ופניה היו שלוות ויפיפיות. פחדתי להעליב אותה.
"זה היה כשמַתְת," אמרתי לה במבוכה.
בחלום היא לא נעלבה. היא חייכה אליי ברוך והנחתי את ידי על כתפיה. קירבתי אותה אליי. גופה היה גמיש, לא מיוסר, וישבנו כך בשקט, חצי-מחובקות. הרגשתי כאילו זכיתי לשתף אותה באבל שלי על מותה ולהשתתף בכאב שלה על כך שהיא מתה.
התעוררתי עם הטעם המתוק והעצוב של הקרבה אליה והידיעה שגם בפרק החדש-ישן הזה של חיי – טלי תמשיך להיות נוכחת.
פוסט זה גם פורסם באתר הארץ ביום 2.8.2022:
https://www.haaretz.co.il/family/umforat/2022-08-02/ty-article/.premium/00000182-592f-d339-a5ef-df2fbb4
very powerful, thank you for sharing
Thank you, Omar.
שלום אום פורת! קראתי את סיפרך , אני גאה בך ועל האומץ שלך להתמודד במציאות העכורה שלנו ולהישאר אנושית וללא שינאה יוקדת. חבל שאנו כה מעטים בחברה הישראלית. מקווה עבור נכדותי שיבוא יום בו יונפו דגלי ישראל ופלסטין על בנייני האומה. נכפר על הנכבה ונגיע לחירות ושוויון עם אחינו הפלסטינים.
תודה רבה, רבה, דניאל, על המילים החמות ועל הקריאה. אם מעניין אותך, יהיה ערב חגיגה לספר מקלובה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, בהשתתפות שחקנים כגון עינת ויצמן ודורי אנגל:
https://www.jaffatheatre.org.il/shows/maqluba/
שרי ואוסמה יקרים,
ברוכים תהיו בשובכם הביתה!
איחולם מכל הלב! שיהיה לכם רק טוב!
יהודה שרל
שבדיה
(ממתין בסבלנות ל״מקלובה״ באנגלית)
תודה, יהודה!
So sorry we never met when you were in North Carolina. My hope is for you and your family and all of your neighbors to live peaceful lives in a society where justice prevails.
Thank you, Richard.
מרגש עד דמעות
תודה, שרה. בזכותך 🙂
Beautiful writing, very moving x
פוסט מאוד מרגש. חסרים קולות כאלה בארץ המשוגעת שלנו.
תודה, יוכי.
So beautiful. You are a wonderful mother, partner and friend. So glad that you are on the side of righteousness.
Thank you!
Hamdilla is’sallaama to the four of you!
Thank you!
שרי יקרה,
תודה על המלים המצמררות וחדוֹּת המחשבה
על השמחה והכאב
בתנועה המתמדת בין מה שהיה ועודו נמצא לבין מה שלא יחזור.
שִיבה מבורכת לרמאללה וימים טובים.
תודה, קיקי! מתגעגעת 🙂
שרי היקרה,
ברוכים השבים לרמאללה (הביתה). מאחלת לכם קליטה מהירה, במיוחד לילדים.
הייתי מאוד רוצה להתייעץ איתך באשר לאשרות כניסה לארץ. איך אפשר ליצור איתך קשר?
I love your posts and await them eagerly.
Thank you, Susan!
Welcome back. Beautiful to read this. May Tally always feel close to you.
Thank you, great photos of Ramallah!
Thanks!
As long as you deny that the Zionist movement
1. planned replacement genocide from its start in 1881,
2. started its long planned genocide in Dec 1947 after the international community made anti-genocide jus cogens by banning genocide in Dec 1946, and
3. has never ceased to commit genocide,,
you are a foot soldier in the service of the criminal genocidal Zionist state and in the service of criminal genocidal Zionist movement.
When I lecture on genocide, I explain the following.
Americans often confuse genocide with mass murder and believe incorrectly that Holocaust-like systematic killing is required for genocide. If kings still ruled in Europe and if the King of France decreed that all Jews in France must convert to Christianity or leave, the King of France would have committed the crime of genocide of the French Jewish religious group
• even if no one died on account of the King’s decree and
• even if 70 years later the size of the population of French Jewish exiles was larger than the size of the French Jewish population at the time of the decree
because the King of France exterminated or physically destroyed the Jewish religious group within the territory of France.
A cousin of my father worked at the JNF from 1945 through 1951. In Dec 1946 He warned Ben-Gurion and the other leaders of the Zionist colonial settler anti-Jews
1. that Zionism had become a crime in the caselaw of the 1946 Nuremberg Tribunal and
2, that the Zionist colonial settlers were losing the window to commit genocide and to steal Palestine in order to create the Zionist state.
This cousin spent the period from Dec 1946 through Dec 1947 in leading a team of lawyers, accountants, and marketers
1. in organizing the logistics of genocide and
2. in planning the publicity campaign
(a) to delegitimize Palestinians and
(b) to market or to popularize the genocide against them.
If you really want to help Palestinians, you have (a) to denounce the Zionist state as an illegal genocidal entity, (b) to demand the arrest of every Zionist anti-Jew worldwide, and (c) to emphasize that according to jus cogens any “peace” agreement is invalid that leaves the Zionist state intact in any way, shape, or form.
This approach really works. You may have noticed
1. that hate, scorn, and loathing of the Zionist state is increasing worldwide and
2. that even in a white racist state like the USA, support for the Zionist state is crumbling.
In my case, I find it cathartic to advocate the arrest, trial, conviction, and hanging of my hyperwealthy Zionist relatives.
שרי, מחכה מאד לפגשך בהקדם ומאחלת בריאות נחת ומינימום עימותים מעכשיו ו…לתמיד. טלי
גם אני!
Thank you for sharing this. Your posts are important for all of us, Jews and Palestinians alike!
Thank you!