הסגר המחודש סיכל את תכניתי לארוחת ערב חג אצל בן דודי, אבל לאור סכנת ההידבקות – טוב שכך.
על צג הטלפון הופיע מספר עם הקידומת 02. עמדתי מחוץ לבית הספר של בתי פורת ודיברתי עם הורים אחרים שהורידו את ילדיהם.
"אום פורת?" שאל קול של אישה בטלפון.
"כן?"
"אני מתקשרת מרשות אוכלוסין אזור יהודה ושומרון. לגבי הבקשה שלך, עבור בעלך, אוסמה פהד".
לפני כמעט שלוש שנים, הגשתי בקשה לאיחוד משפחות, כדי לאפשר לבן זוגי הפלסטיני לקבל היתרי כניסה לישראל. מאז משרד הפנים בדרך כלל מתעלם מהבקשה, אבל מדי פעם הוא דורש דרישות חדשות שלא ניתן לענות להן. הדרישה הנוכחית היא שנוכיח שבן זוגי התגרש מאשתו הראשונה בטרם התחתן איתי לפני שבע שנים. התרחקתי מההורים האחרים וקיוויתי שהקליטה בסלקום תהיה חזקה מספיק.
"לבקשה המקורית צירפנו תעודת גירושין, תעודה שמעידה על כך שבן זוגי אינו נשוי לאישה אחרת וגם העתקים מתעודות הזהות שלו ושל גרושתו, בהן הרשות הפלסטינית רשמה אותו כגרוש ומשרד הפנים הישראלי רשם אותה כגרושה".
"כן, אבל אנחנו צריכים טופס גירושין מהרשות הפלסטינית".
"כתבתי לכם לפני ארבעה חודשים את מה שאתם ממילא כבר הייתם צריכים לדעת", אמרתי לה. "הרשות הפלסטינית הפסיקה את התיאום מול ישראל בחודש מאי ולכן אי אפשר שתשלח לכם טופס כלשהו".
"אני מבינה, אבל אנחנו צריכים את הטופס".
"גרושתו אזרחית ישראל. משרד הפנים הישראלי רשם אותה כגרושה לאחר שהוכיחה שהתגרשה ממנו. תוכלי בבקשה להסביר לי איך היא יכולה להיות גרושה ממנו אם הוא עדיין נשוי לה?"
"לא נוכל להתקדם בלי הטופס", היא אמרה, והמליצה שאפנה לקצין פניות הציבור במנהל האזרחי.
כשעדכנתי את אוסמה, הוא משך בכתפיים. הבקשה לאיחוד משפחות היא הפרויקט שלי – אוסמה לא מאמין שהיא תיענה בחיוב וגם לא ברור עד כמה הוא רוצה בכך. הוא מפחד מישראל, מפחד מישראלים, אבל בו-זמנית גם מתפעל מהכוח והמשאבים של המדינה. אוסמה החל להכיר את ישראל דרך היתרי כניסה ספורדיים שקיבלנו בהתקיים "נסיבות הומניטריות חריגות", כמו טיפול רפואי עבור הילדים או ברית המילה של בננו אדם, אם כי את היתר הכניסה עבור הברית קיבלנו רק אחרי שהטקס הסתיים. בישראל אוסמה ראה את גינות השעשועים הציבוריות המוצלות והבטיחותיות, הרכבת שזמני היציאה צפויים מראש לדקה מסויימת ומערכת הבריאות המצויינת. הוא השתכנע שמדינת ישראל היא מדינה עשירה שמנוהלת היטב, ושהאנדלרמוסיה הבירוקרטית בה היא נוקטת בכל הקשור לפלסטינים – מכוונת. אבל כשלונה של מדינת ישראל במיגור מגפת הקורונה העלה בשנינו ספקות באשר ליכולות הניהול של הרשויות הישראליות וכן – דיכא כל רצון של שנינו להיכנס ישראל, לפחות לעת עתה.
כשהכריזו על סגר החגים בישראל, האכזבה שלי על ביטול ארוחת החג אצל בן דודי אמרם בתל אביב התערבבה בתחושת הקלה.
"לפחות לא נצטרך לדאוג שהילדים יידבקו אצל אמרם", אוסמה אמר.
"תבדוק עוד פעם שלא הכריזו על סגר גם פה", ביקשתי ממנו.
אבל בינתיים לא סגרו את הגדה המערבית, או ליתר דיוק, את עשרים האחוזים ממנה שבשליטת רשויות האכיפה הפלסטיניות. גני הילדים ובתי הספר נסגרו בעזה אך נשארו פתוחים בגדה, אם כי בבתי הספר הממשלתיים הלימודים הפרונטליים מתקיימים פעמיים בשבוע לכל היותר.
הודעתי לפורת שנקיים את ארוחת החג בבית והבטחתי להזמין את חברה סלאח ומשפחתו, עמם אנחנו מתראים באופן קבוע. בערב החג בישלתי את האוכל העיראקי שלא אכלנו אצל דודתי מאז פרוץ המגפה: קובה סלק, עלי גפן, סמבוסק. ערכתי שיחות "חג שמח" עם חברים ואוסמה חייך וחיקה אותי בסיום כל שיחת טלפון: "שנה טובה"! הוא אומר.
רוב החברים איתם דיברתי – במיוחד ההורים לילדים קטנים – לא ציפו לשנה טובה.
“My department expects me to work as usual,” complained Merav, a lawyer with three children, now all home, the youngest of whom was two year old. I had felt that same frustration during the month of July, when, as coronavirus cases rose, the Palestinian Authority הטילה סגר על הערים בהן מותר לה לפעול, ונשארתי לבד עם הילדים, ללא מסגרות, בזמן שחבריי בישראל המשיכו בחיי השגרה. עכשיו המצב התהפך.
האורחים הגיעו והתיישבנו בגינה. עימאד, אביו של סלאח ומורה לאומנות, עדכן שבסטודיו הסכימו שימשיך להעביר שיעורים בהיקף של חצי משרה, כשהוא והלתמידים עוטים מסכות. סאוסן לא האמינה כשסיפרתי לה שבתי החולים בישראל קורסים תחת עומס חולי הקורונה.
"נראה שעל אף הפערים במשאבים, הרשויות הפלסטיניות מנהלות את המגפה בצורה אחראית יותר מהרשויות הישראליות", היא אמרה.
המרחק בין רמאללה לתל אביב – 60 קילומטרים – הרגיש לי גדול מאי פעם. בחג הזה לא הייתי צריכה לבחור בין המשפחה המורחבת שלי לבין אוסמה. על כולנו נאסר להגיע לתל אביב וככל הנראה – טוב שכך.
"תודה שאת משתפת אותנו בתרבות שלך", סואסן אמרה כשחילקתי לילדים תפוחים בדבש והסברתי את המשמעות.
"שנה טובה", אמרתי לה. למרות הכל, השנה התחילה טוב.
פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 29.9.2020:
https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9182422#commentsSection