ללמוד על אהבה ממשפחת לאבינג

פורת ביקשה לצפות בסרט על אשה שחורה וגבר לבן שהפרו איסור על נישואים מעורבים בדרום ארצות הברית. תהיתי מה היא מבינה לגבי המשפחה שלנו.

פלאפל בדרום

"האדה חומוס!" אדם התעקש. "זה חומוס!" הופתעתי לשמוע אותו מדבר ערבית, שפה שהוא זנח לטובת האנגלית כחודש וחצי אחרי שהגענו לצפון קרוליינה לשנת שבתון. רק מוקדם בבוקר, במיטה, אדם מדבר עם בן זוגי אוסמה בערבית, עד שהוא מתעורר ממש וזוכר היכן הוא נמצא.

"לא, חביבי, אני מכין פלאפל", אוסמה תיקן והצביע על גרגרי החומוס במעבד המזון. בבית, באזור רמאללה, הייתי קונה פלאפל מהחומוסייה בדרכי חזרה מריצת בוקר ומשמחת את הילדים בשקית החומה, גדושה כדורים חמים. לא אכלנו פלאפל מאז שהגענו לראלי, ונראה שאדם שכח מהו.

אחותו פורת, בת השבע, ניסתה להסביר: "אדם!" היא צעקה עליו, פניה קרובים מאוד לפניו, "פלאפל!" אדם הביט בה, נעלב, נסוג אחורה, הצהיר, "חומוס!" וברח לחדר הילדים לשחק בלגו.

"לפחות הוא לא טרק את הדלת", אוסמה אמר, משווה את כעסו של ילד בן שלוש לכעסה של ילדה בת שבע. בזמן האחרון פורת אימצה דפוסי התנהגות אופייניים יותר לגיל ההתבגרות: זעם טינייג'רי שפורץ במקרה של טעות בהכנת הכריך שלה, הצהרות שאף אחד לא אוהב אותה והבעת רצון להחליף את בני משפחתה בגרסה משופרת. הילדה גדלה.

"אמא, נוכל היום לראות את הסרט על האנשים שלא נתנו להם להתחתן?" פורת שאלה. היא כנראה זכרה שיחה שקיימנו בזמן שנהגנו בוירג'יניה, על מילדרד וריצ'רד לאבינג, אישה שחורה וגבר לבן שהתאהבו בשנות החמישים במחוז כפרי בוירג'יניה. שוטרים פרצו לחדר השינה שלהם ועצרו אותם בגין הפרת חוק שהיה קיים אז בכל מדינות דרום ארצות הברית, ושאסר על נישואים בין שחורים ללבנים. בזכות מאבק משפטי שניהלו בני הזוג, החוקים הללו בוטלו.

"זה לא סרט לילדים", אוסמה אמר.

"פליייייייז, אמא!" פורת ביקשה.

בינתיים הריח של הפלאפל מילא את הבית. אדם יצא מהחדר שלו, תר אחרי המקור, והביט בכדורים במחבת הטיגון.

"פלאפל!" הוא צעק, חיוך של הכרה על שפתיו, ואוסמה, פורת ואני פרצנו בצחוק.

אהבת משפחת לאבינג

בערב, בסלון, צפינו בסרט שפורת ביקשה, "לאבינג". בני הזוג ברחו לואשינגטון כדי לחמוק מהכלא, אבל התגנבו חזרה לוירג'יניה לקראת סוף הריונה של מילדרד, כדי שתלד בחיק משפחתה ותיעזר בחמתה, מיילדת במקצועה. האם הלבנה יילדה את כלתה השחורה במיומנות וברוך. אבל בתגובה להבעת התודה של בנה, היא העירה: "לא היית צריך להתחתן איתה."

הבן התבלבל: "חשבתי שאת מחבבת אותה."

האם לא מצמצה: "אני מחבבת הרבה אנשים. היית צריך לדעת שכך לא עושים."

גם פורת התבלבלה וביקשה שאעצור את הסרט. "חשבתי שהאמא אוהבת את מילדרד," היא אמרה.

"בדרך כלל אנשים אינם רק גזעניים או רק לא גזעניים," אמרתי לפורת. "האמא אהבה את מילדרד אבל גם חשבה שלבנים צריכים להחתן עם לבנים." סרקתי את פניה של פורת, מנסה להבין מה היא מבינה. אחד מהדברים המעטים שאני מסתירה ממנה הוא התנגדותם של אחדים מבני משפחתי לקשר שלי עם אוסמה, פליט פלסטיני ממשפחה מוסלמית שהוברחה מאשקלון בשנת 1948. גם אני התבלבלתי מיכולתם של בני משפחתי לחבב את אוסמה מבלי לשנות את דעותיהם הגזעניות כלפי ערבים. הנושא היה עוד יותר מבלבל, משום שאחד מבני משפחתי – זה שהסביר לי שערבים יונקים שנאת יהודים מחלב אמם – הוא בעצמו ערבי, יליד עיראק שברח ממנה עם שאר בני הקהילה היהודית. עם השנים הוא למד לקבל את אוסמה ואת ילדינו, שככל הידוע לי ינקו ממני חלבונים, שומנים ונוגדנים, ללא תיבול של שנאה. על אף שאותו בן משפחה התייחס לאוסמה באדיבות, הוא המשיך לדקלם אמירות גזעניות כלפי ערבים. חששתי מהיום בו פורת תבין זאת ותשאל אותי שאלות.

קיוויתי שהשהות שלנו בארצות הברית תפתח לפורת צוהר, להבין שאנשים מתפתחים ומסוגלים להשתנות גם לטובה. בצפון קרוליינה ובדרום כולו, מתנהל מאבק עיקש להתמודד עם ההיסטוריה של העבדות וההווה של גזענות. אנחנו רואים בשכונה לא מעט דגלים של Black Lives Matter בחצרות הבתים, קוראים בספרי הלימוד של פורת על המאבק למען שוויון זכויות ומקשיבים לדיון סוער על תוכן לימודי שמדגיש את הגזענות המוסדית שבארצות הברית.

לקראת סוף הסרט, הראו את האם הלבנה, עכשיו סבתא, משחקת עם נכדיה.

"היא אוהבת את הילדים?" פורת שאלה.

"כולם אוהבים את הילדים," אמרתי לה, וגם במשפחה שלנו זה היה נכון.

פוסט זה גם פורסם באתר הארץ ביום 23.8.2021:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-.premium-1.10142626