לעזוב את פלסטין

חיכינו שעות, הילדים ואני בצד אחד של המחסום ואוסמה בצד השני, מקווים להגיע לשדה התעופה בזמן.

לנקות את המקרר

"ידעתי שתנקי אחריי", אוסמה אמר והביט לתוך המקרר, נעלב.

"קיבלתי החלטה לשנה החדשה", אמרתי וניגבתי פירורים מפינת המדף. "אמשיך להשאיר דירות שאני מפנה במצב מצוין ואסלח למי שישאיר לי דירה מלוכלכת".

"למעני, בבקשה, תתגמשי", הוא אמר. "השעה שתיים אחר הצהריים".

טיסתנו לארצות הברית היתה אמורה להמריא מנתב"ג בחצות. הזכרתי לאוסמה שאנחנו עומדים בלוח הזמנים אבל הוא לא נרגע: "את מניחה שלא יהיו תקלות".

לראשונה עמדנו לנסוע לחו"ל ביחד, אחרי שאוסמה קיבל היתר נדיר לטוס דרך נתב"ג, לשנת שבתון בצפון קרוליינה.

באבא יילך ברגל כי הוא פלסטיני

אספנו את הילדים מחברים ונסענו למחסום נעלין, סמוך למודיעין עלית. אוסמה יצא מהרכב כדי לעבור את המחסום ברגל והילדים ואני המשכנו למעבר שמיועד למתנחלים. אדם, בן השלוש, בכה כשאוסמה יצא.

"לא, אדם, באבא חוזר", הרגיעה אותו פורת, בת השש. "הוא יילך ברגל ויפגוש אותנו בצד השני כי הוא פלסטיני".

המאבטחת מחברה האבטחה הפרטית העבירה אותנו בהנף יד, בלי אפילו לבדוק את המבטא שלי. בצד השני של המחסום, חניתי במגרש מלא במיניוונים שעמדו מוכנים להסיע פועלים פלסטינים למחרת בבוקר. כעבור עשרים דקות אוסמה התקשר. קולו היה נורא.

"הם לא נותנים לי לעבור", הוא אמר. "אמרו, 'סגר קורונה'".

"הראת להם את ההיתר?"

"כן. העבירו אותי לשלב האחרון ואז בדקו במחשב והחזירו אותי. באגרסיביות". הבטן שלי התהפכה.

"תמתין", אמרתי לו. "אברר".

"אולי תחזרי וננסה במחסום אחר?"

"חכה".

התקשרתי לעידית, קולגה, עורכת דין, שעזרה לנו להשיג את ההיתר. היא לא ענתה. התקשרתי לקצין במנהל האזרחי שפעם עזר לי. הוא לא ענה. פורת ואדם הלכו מכות במושב האחורי. ביקשתי מהם לצעוד איתי למחסום. פחדתי לנסוע לשם, פן ישייכו אותי לאוסמה ויערכו חיפוש ברכב. בפעם האחרונה שזה קרה, בדקו את הרכב במשך שעתיים.

בחוץ, בחנייה החשוכה, רוח עזה הצליפה בנו וכמעט העיפה את אדם. השעה היתה שבע ורבע. כשהתקרבנו לאזור הבידוק מאבטח עצר אותנו, מבוהל.

"עצרי! מה את עושה פה?"

ביקשתי לדבר עם הקצין שאחראי על המחסום. מכוניות דהרו סביבנו בכביש החשוך.

"אדם!" צעקתי. "תישאר על המדרכה!"

גם דרור, מנהל המעבר, היה מודאג מקרבת הילדים לכביש וליווה אותנו לתחנת אוטובוס בה הם יכלו לשבת. אבל הוא היה נחרץ בעניינו של אביהם.

"יש לו מניעת קורונה", הוא אמר. "רק במת"ק בית אל אפשר להוריד אותה".

"אבל אין לו קורונה", מחיתי.

"לא, זה לא קשור", הוא אמר. "מטילים את המניעה על הרבה אנשים. אבל רק המת"ק יכול להוריד אותה".

עידית חזרה אליי ובאופן לא אופייני נשמעה מודאגת: "זאת בעיה קשה", היא אמרה. "מניעת קורונה מסירים כשמראים בדיקת קורונה שלילית. אבל אנסה".

"פורת, אל תדחפי את אדם!" צעקתי ומשכתי את שניהם חזרה למדרכה.

"איפה באבא?" פורת שאלה. "אמרת שיש לו היתר".

בחנייה, הילדים רצו אחד אחרי השני, צוחקים בקול רם. חשבתי על המשלוח מהסופר בצפון קרוליינה שיגיע מחר, שלוש שעות אחרי שטיסתנו תנחת שם. היו בו גם מוצרי חלב שיתקלקלו אם יישארו מחוץ לדירה החדשה. והילדים היו אמורים להתחיל שם גן ובית ספר.

התקשרתי לאוסמה ועדכנתי אותו: "אם לא יסתדר – בוא נחשוב אם כדאי שאסע לבד עם הילדים ונחכה לך שם".

אדם הודיע שיש לו קקי. האסלה בשירותים היתה מעין חור מלוכלך, ללא מושב. על אף הקור, הורדתי לאדם את הבגדים בחוץ, מתחת לעץ. באשמת ההנחיות המבולבלות שלי, הוא השתין על המכנסיים. החלפתי לו. עידית התקשרה. "דיברתי עם הקצין הכי בכיר שיענה לי בשעה כזאת", היא אמרה. "הוא אמר שינסה".

"מעודד שהוא מנסה", אמרתי ואז צעקתי: "פורת! רדי מאדם! האף שלו מדמם!"

הכנסתי את הילדים לאוטו והמשכתי בסבב הטלפונים, מנסה לאתר גורם צבאי כלשהו שיכול להוריד את המניעה. פורת צעקה על אדם ונתתי לה שקית במבה. אדם ניסה לחטוף אותה ממנה והיא דחפה אותו. הוא בעט בה, השתולל ואז טיפס למושב הקדמי והניח את ראשו על כתפי. הרמתי את הראש מצג הטלפון ופתאום נזכרתי שהוא בן שלוש ומאוד, מאוד עייף. אוסמה התקשר: "חמודה, זה יותר מדי בשבילך ובשביל הילדים. תביאי לי את המזוודה. עמאד יאסוף אותי".

אדם שמע את קולו והתחיל לבכות: "באבא! באבא!"

התקשרתי לאחי וביקשתי שיברר איך משנים את תאריך הטיסה של אוסמה. ניסיתי לרכז את הציוד שלו במזוודה אחת. קיללתי את עצמי על האופטימיות המופרזת שגרמה לי לארוז הכל ביחד, כאילו נגיע ביחד. הרגשתי רגשות אשמה על המקרר שצחצחתי למרות תחנוניו של אוסמה, שנצא מוקדם יותר. הוצאתי את הילדים מהרכב והתחלתי לגרור את המזוודה לכיוון המחסום.

"קחי אותי על הידיים!" אדם דרש.

"בדרך חזרה", הבטחתי לו.

הכביש התרוקן. אדם נבהל מהחושך ונצמד אליי, מה שגרם לרגליו להיתקל בגלגלי המזוודה. פורת צעקה שזה לא הוגן שאקח את אדם על הידיים ולא אותה ולמה אני אוהבת אותו יותר ממנה?

כשהתקרבנו למחסום, דרור יצא לקראתי.

"איפה הרכב שלך?"

"בחנייה. אין לי זמן לעבור את הבידוק שלכם".

"אל תדאגי. אתן לך לחזור מייד. אבל תגידי לבן הזוג שלך לגשת שוב למחסום. נבדוק אם הסתדר במחשב".

התקשרתי לאוסמה.

"אני לא יכול לחזור", הוא אמר. "הם היו אגרסיביים, העיפו אותי משם".

"דרור, מנהל המעבר, אומר שזה בסדר. אל תפחד".

"אמא, למה באבא מפחד?" שאלה פורת.

"באבא מפחד שהחיילים יכעסו עליו, אבל הם לא יכעסו עליו", אמרתי.

"ומה הם עושים כשהם כועסים?" היא שאלה.

פתאום ראיתי את דמותו של אוסמה, מתקרב לאזור הבידוק של כלי הרכב, כמאתיים מטרים מאיתנו. חיכיתי עשר דקות אבל הוא לא יצא. השעה היתה תשע ורבע. פחדתי להפתיע את המאבטחים, אם אגרור את המזוודה למחסום, בכביש החשוך. החלטתי לסמוך על דרור ולהביא אותה לאוסמה ברכב.

חזרנו לחנייה. חגרתי את הילדים במושב האחורי ואז פתאום אוסמה רץ לקראתנו, מחייך.

"העבירו אותי!" הוא צעק. "העבירו אותי!"

"מהר!" אמרתי. "תכניס את המזוודה לבגאז', אין לנו זמן!"

פתחתי את דלת הרכב וקולות הבכי של פורת ואדם הציפו אותי. כשהם ראו את אוסמה הם השתתקו ובהו בו. אדם התאושש ראשון, חיוך ענק על שפתיו.

"באבא!!!"

נתב"ג

היינו האחרונים לעלות על המטוס. הדיילים הזכירו להדק מסכות מעל האף והפה. הילדים ישבו כשאוסמה ביניהם, מחפשים סרטים מצוירים במסכים לפניהם.

"אני לא מאמינה שאתה פה", אמרתי לאוסמה. ואז הוספתי: "אני שונאת אותם".

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 24.1.2021:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9475879