חיכינו שעות, הילדים ואני בצד אחד של המחסום ואוסמה בצד השני, מקווים להגיע לשדה התעופה בזמן.
לנקות את המקרר
"ידעתי שתנקי אחריי", אוסמה אמר והביט לתוך המקרר, נעלב.
"קיבלתי החלטה לשנה החדשה", אמרתי וניגבתי פירורים מפינת המדף. "אמשיך להשאיר דירות שאני מפנה במצב מצוין ואסלח למי שישאיר לי דירה מלוכלכת".
"למעני, בבקשה, תתגמשי", הוא אמר. "השעה שתיים אחר הצהריים".
טיסתנו לארצות הברית היתה אמורה להמריא מנתב"ג בחצות. הזכרתי לאוסמה שאנחנו עומדים בלוח הזמנים אבל הוא לא נרגע: "את מניחה שלא יהיו תקלות".
לראשונה עמדנו לנסוע לחו"ל ביחד, אחרי שאוסמה קיבל היתר נדיר לטוס דרך נתב"ג, לשנת שבתון בצפון קרוליינה.
באבא יילך ברגל כי הוא פלסטיני
אספנו את הילדים מחברים ונסענו למחסום נעלין, סמוך למודיעין עלית. אוסמה יצא מהרכב כדי לעבור את המחסום ברגל והילדים ואני המשכנו למעבר שמיועד למתנחלים. אדם, בן השלוש, בכה כשאוסמה יצא.
"לא, אדם, באבא חוזר", הרגיעה אותו פורת, בת השש. "הוא יילך ברגל ויפגוש אותנו בצד השני כי הוא פלסטיני".
המאבטחת מחברה האבטחה הפרטית העבירה אותנו בהנף יד, בלי אפילו לבדוק את המבטא שלי. בצד השני של המחסום, חניתי במגרש מלא במיניוונים שעמדו מוכנים להסיע פועלים פלסטינים למחרת בבוקר. כעבור עשרים דקות אוסמה התקשר. קולו היה נורא.
"הם לא נותנים לי לעבור", הוא אמר. "אמרו, 'סגר קורונה'".
"הראת להם את ההיתר?"
"כן. העבירו אותי לשלב האחרון ואז בדקו במחשב והחזירו אותי. באגרסיביות". הבטן שלי התהפכה.
"תמתין", אמרתי לו. "אברר".
"אולי תחזרי וננסה במחסום אחר?"
"חכה".
התקשרתי לעידית, קולגה, עורכת דין, שעזרה לנו להשיג את ההיתר. היא לא ענתה. התקשרתי לקצין במנהל האזרחי שפעם עזר לי. הוא לא ענה. פורת ואדם הלכו מכות במושב האחורי. ביקשתי מהם לצעוד איתי למחסום. פחדתי לנסוע לשם, פן ישייכו אותי לאוסמה ויערכו חיפוש ברכב. בפעם האחרונה שזה קרה, בדקו את הרכב במשך שעתיים.
בחוץ, בחנייה החשוכה, רוח עזה הצליפה בנו וכמעט העיפה את אדם. השעה היתה שבע ורבע. כשהתקרבנו לאזור הבידוק מאבטח עצר אותנו, מבוהל.
"עצרי! מה את עושה פה?"
ביקשתי לדבר עם הקצין שאחראי על המחסום. מכוניות דהרו סביבנו בכביש החשוך.
"אדם!" צעקתי. "תישאר על המדרכה!"
גם דרור, מנהל המעבר, היה מודאג מקרבת הילדים לכביש וליווה אותנו לתחנת אוטובוס בה הם יכלו לשבת. אבל הוא היה נחרץ בעניינו של אביהם.
"יש לו מניעת קורונה", הוא אמר. "רק במת"ק בית אל אפשר להוריד אותה".
"אבל אין לו קורונה", מחיתי.
"לא, זה לא קשור", הוא אמר. "מטילים את המניעה על הרבה אנשים. אבל רק המת"ק יכול להוריד אותה".
עידית חזרה אליי ובאופן לא אופייני נשמעה מודאגת: "זאת בעיה קשה", היא אמרה. "מניעת קורונה מסירים כשמראים בדיקת קורונה שלילית. אבל אנסה".
"פורת, אל תדחפי את אדם!" צעקתי ומשכתי את שניהם חזרה למדרכה.
"איפה באבא?" פורת שאלה. "אמרת שיש לו היתר".
בחנייה, הילדים רצו אחד אחרי השני, צוחקים בקול רם. חשבתי על המשלוח מהסופר בצפון קרוליינה שיגיע מחר, שלוש שעות אחרי שטיסתנו תנחת שם. היו בו גם מוצרי חלב שיתקלקלו אם יישארו מחוץ לדירה החדשה. והילדים היו אמורים להתחיל שם גן ובית ספר.
התקשרתי לאוסמה ועדכנתי אותו: "אם לא יסתדר – בוא נחשוב אם כדאי שאסע לבד עם הילדים ונחכה לך שם".
אדם הודיע שיש לו קקי. האסלה בשירותים היתה מעין חור מלוכלך, ללא מושב. על אף הקור, הורדתי לאדם את הבגדים בחוץ, מתחת לעץ. באשמת ההנחיות המבולבלות שלי, הוא השתין על המכנסיים. החלפתי לו. עידית התקשרה. "דיברתי עם הקצין הכי בכיר שיענה לי בשעה כזאת", היא אמרה. "הוא אמר שינסה".
"מעודד שהוא מנסה", אמרתי ואז צעקתי: "פורת! רדי מאדם! האף שלו מדמם!"
הכנסתי את הילדים לאוטו והמשכתי בסבב הטלפונים, מנסה לאתר גורם צבאי כלשהו שיכול להוריד את המניעה. פורת צעקה על אדם ונתתי לה שקית במבה. אדם ניסה לחטוף אותה ממנה והיא דחפה אותו. הוא בעט בה, השתולל ואז טיפס למושב הקדמי והניח את ראשו על כתפי. הרמתי את הראש מצג הטלפון ופתאום נזכרתי שהוא בן שלוש ומאוד, מאוד עייף. אוסמה התקשר: "חמודה, זה יותר מדי בשבילך ובשביל הילדים. תביאי לי את המזוודה. עמאד יאסוף אותי".
אדם שמע את קולו והתחיל לבכות: "באבא! באבא!"
התקשרתי לאחי וביקשתי שיברר איך משנים את תאריך הטיסה של אוסמה. ניסיתי לרכז את הציוד שלו במזוודה אחת. קיללתי את עצמי על האופטימיות המופרזת שגרמה לי לארוז הכל ביחד, כאילו נגיע ביחד. הרגשתי רגשות אשמה על המקרר שצחצחתי למרות תחנוניו של אוסמה, שנצא מוקדם יותר. הוצאתי את הילדים מהרכב והתחלתי לגרור את המזוודה לכיוון המחסום.
"קחי אותי על הידיים!" אדם דרש.
"בדרך חזרה", הבטחתי לו.
הכביש התרוקן. אדם נבהל מהחושך ונצמד אליי, מה שגרם לרגליו להיתקל בגלגלי המזוודה. פורת צעקה שזה לא הוגן שאקח את אדם על הידיים ולא אותה ולמה אני אוהבת אותו יותר ממנה?
כשהתקרבנו למחסום, דרור יצא לקראתי.
"איפה הרכב שלך?"
"בחנייה. אין לי זמן לעבור את הבידוק שלכם".
"אל תדאגי. אתן לך לחזור מייד. אבל תגידי לבן הזוג שלך לגשת שוב למחסום. נבדוק אם הסתדר במחשב".
התקשרתי לאוסמה.
"אני לא יכול לחזור", הוא אמר. "הם היו אגרסיביים, העיפו אותי משם".
"דרור, מנהל המעבר, אומר שזה בסדר. אל תפחד".
"אמא, למה באבא מפחד?" שאלה פורת.
"באבא מפחד שהחיילים יכעסו עליו, אבל הם לא יכעסו עליו", אמרתי.
"ומה הם עושים כשהם כועסים?" היא שאלה.
פתאום ראיתי את דמותו של אוסמה, מתקרב לאזור הבידוק של כלי הרכב, כמאתיים מטרים מאיתנו. חיכיתי עשר דקות אבל הוא לא יצא. השעה היתה תשע ורבע. פחדתי להפתיע את המאבטחים, אם אגרור את המזוודה למחסום, בכביש החשוך. החלטתי לסמוך על דרור ולהביא אותה לאוסמה ברכב.
חזרנו לחנייה. חגרתי את הילדים במושב האחורי ואז פתאום אוסמה רץ לקראתנו, מחייך.
"העבירו אותי!" הוא צעק. "העבירו אותי!"
"מהר!" אמרתי. "תכניס את המזוודה לבגאז', אין לנו זמן!"
פתחתי את דלת הרכב וקולות הבכי של פורת ואדם הציפו אותי. כשהם ראו את אוסמה הם השתתקו ובהו בו. אדם התאושש ראשון, חיוך ענק על שפתיו.
"באבא!!!"
נתב"ג
היינו האחרונים לעלות על המטוס. הדיילים הזכירו להדק מסכות מעל האף והפה. הילדים ישבו כשאוסמה ביניהם, מחפשים סרטים מצוירים במסכים לפניהם.
"אני לא מאמינה שאתה פה", אמרתי לאוסמה. ואז הוספתי: "אני שונאת אותם".
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 24.1.2021:
https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9475879
Alhamdulillah! So sorry u all had to go through all that. Can’t wait for your new updates!!
קראתי בדמעות. תודה שאת כותבת, מצפה לפוסט הבא מהצד השני של העולם.. (גם אני כבר לא בצד ההוא של הים התיכון).
Brava! Thank you for your posts it’s people like you that will change thus awful paradigm, The job of good citizens is to keep their mouths open- good job Um Forat
תודה. אגב, מה פירוש השם פורת?
תודה! פורת כמו השם הערבי לנהר בעיראק, נהר פרת. ה״פ״ אינה מודגשת.
I am sorry for your family’s struggle but it the Israelis have a good reasons for being suspicious to Palestinian Arabs.
However, as you discribed your story, it was no animosity from Jews toward Gentile but the precautions and duties for security reasons.
You know that the reasons are substantial!
Additionally, the Jews help you to reunite your family and I am proud for my people in their Human and forgiveness nature in general and in Israelis in particular.
I want to believe that you and your husband should not have any bitterness toward Israel ever but praise the Israel and install the genuine pride of belong to Jews into your children.
Sincerely,
Ilya
מעניין ואישי. עוקב כבר כמה שבועות. המשיכי לכתוב! מאחל לכם המשך מוצלח ופתיחת דף חדש. נסו להישאר בארה”ב! אני אומר זאת כמי שנמצא פה כבר שנים רבות וחושב שזה המקום הטוב ביותר לכל אדם, אבל במיוחד לזוגות מעורבים שכמותם אני מכיר רבים.
אתם בדרך לצ’אפל היל? יש לי שם מכרים, ואני מנהל קבוצת הגירה, צרי קשר אם מתאים לך 🙂
כל סיפור כזה זה בוקס בבטן
רק שיהיה לך כוח
הסיפור שלך מרתק מאוד
כמה קשה לזוגות מעורבים לחיות בשלום וברוגע בו
אל תתיאשי כל עוד את אוהבת אוסמה
והילדים שלך
זה הפוסט השני שכתבת שכבר קראתי
ובשניהם הרגשתי כאב
מאחלת לך לפראת ולאדם ולאוסמה
חיים קלים
מרגש מאד לקרוא.. כואב, מדכא, מטלטל ומחזק תקווה ואמונה!
סקרן אותי לדעת למה בחרת להשתמש בשם “אום פרת” ולא בשם שלך. ופרת זה בת- לא? בתרבות הערבית קוראים לך “אם אדם”-לא? פשוט סקרן אותי לדעת לגבי הבמליות בבחירה שלך
הי רנא,
תודה! בחרתי בשם עט כדי לשמור על פרטיות. פורת זו בת, והיא בת בכורה, נולדה ראשון. נכון, בתרבות הערבית נהוג לכנות את ההורים לפי השם של הבן הבכור, אף אם הבת הבכורה נולדה לפניו. אני רואה בכך אמירה שבנים הם חשובים יותר מבנות, כפי שאני רואה במנהג שמקובל בהרבה מקומות בעולם, להעניק לילדים את שמה של משפחת האב ולא משפחת האם, אמירה שהאב הוא זה שמעניק לילדים השתייכות ומעמד. פורת נולדה לפני אדם ולכן אני גאה להיות אום פורת (וגם גאה להיות אום אדם).
תודה על הקריאה!
אום פורת
קראתי את הסיפור, הכתיבה שלך מרתקת ומעניין להחשף גם לצד הזה של המפה.
נהנתי מהקריאה עד השורה של השנאה.
נתנו לבעל להיכנס על אף החרגות הקורונה , במקום לשמוח ולסיים בצורה אופטימית, ההתנסחות בצורה כזו העכירה את הסיפור חבל.
גם אני נהניתי מאוד, חוץ מהקטע על השנאה בסוף. שנאה זה לא הפתרון לאף בעיה.
תודה!
Major thankies for the blog. Much thanks again. Awesome. Cyril Barcelo