געגועים לרמאללה, יריבות בין אחים

"אמא, ספרי לי סיפור על אריה שאוכל את אדם," פורת ביקשה. היא עדיין מרגישה שבגדתי בה, כשילדתי את התחרות שלה.

סלט היומולדת

פורת ישבה לשוחלן והרכיבה שקיות שי למסיבת היומולדת של אחיה אדם. קיוויתי לרתום אותה לסייע בהכנות, כדי להקל על רגשות הקנאה. חגיגת היומולדת האחרון שלה, חודשים ספורים אחרי שעברנו לצפון קרוליינה ובעיצומו של המגפה, היה אירוע צנוע לעומת המסיבה שתוכננה להיום.

את נותנת לי יותר מדי עבודה!" פורת הפצירה בי. "את מכינה הכל לאדם, עוגה ופיצות, ולמסיבת היומולדת שלי את ... את... " פניה זעמו מהקושי לבטא את הדבר הגרוע ביותר: "ביומולדת שלי את נתת לי סלט!" היא זרקה את שקיות השי על הרצפה וקברה את ראשה מתחת לידיה. ניסיתי להדחיק את הצחוק שלי. היה נראה שהזכרון המומצא של סלט יומולדת היה כואב במיוחד.

"מתוקה, ביומולדת שלך הכנתי בדיוק אותן עוגה ופיצות," אמרתי. אבל פורת עזבה את המבטח בזעם ובדרך החטיפה פליק לאדם, שישב לשולחון וליקק את בלילת העוגה שנשארה בקערה. הוא פרץ בבכי. חיבקתי אותו והרהרתי כיצד להגיב.

יריבות בין אחים

פורת חוותה את לידתו של אדם – לפני ארבע שנים בדיוק – כבגידה בה מצדי ומצד אביה, אוסמה. בשנים הראשונות היינו צריכים להפריד ביניהם כדי להגן על אדם, אבל עם הזמן פורת למדה לבטא את העלבון שלה במילים וגם להרגיע את עצמה באמצעות פנטזיות: "אמא, ספרי לי סיפור על אריה שאוכל את אדם". וגם: "אמא, ספרי לי סיפור בו אנחנו יוצאים למכולת ומשאירים את אדם לבד בבית ופורצים גונבים אותו". כשאדם היה בן חצי שנה, היא חייגה בטלפון הצעצוע שלה והבהירה את דרישתה: "משטרת ילדים? משטרת ילדים? קחו את התינוק."

עם פרוץ המגפה, חל שיפור משמעותי ביחסים שלהם. הסגר שהוטל בגדה המערבית באביב 2020 היה הדוק במיוחד, ובמשך חודשיים הילדים לא יצאו מהדירה שלנו באזור רמאללה. מבודדת מהחברים שלה, פורת גילתה את התועלת שבאדם. הוא מצדו התאהב באחותו הגדולה, המוכשרת, שהכירה לו משחקים חדשים וייצגה אותו נאמנה במשא ומתן קשוח מולנו על ממתקים וזמן מסך. אבל מאז שעברנו לצפון קרוליינה, לשנת שבתון של אוסמה, סבלנותה כלפיו פקעה.

נשמתי עמוק. "פורת, מה אוכל לעשות, כדי לעזור לך להירגע?"

"תביאי לי את הלו קיטי הגדולה!"

"היא ברמאללה, חמודה, אבל יש לנו פה את הלו קיטי הקטנה."

"לא! אני רוצה לחזור לרמאללה! אני רוצה את הלו קיטי הגדולה!" היא פרצה בבכי ולרגע ראיתי אותה כילדה קטנה מאוד, אבל גדולה מדי למעברים התכופים שכפינו עליה: חמישה מעברים, מיבשת אחד לאחרת, בשבע שנות חייה. עם כל כישורי ההסתגלות שלה, היא הגיעה לגיל בו היא נזקקת למעגל חברתי יציב, מחוץ למשפחה.

פתרון לבעיית האח הקטן

"גם אני מתגעגעת לרמאללה," אמרתי לה וחיבקתי אותה. "אבל תוכלי בל זאת לעזור לי? כל עוד אנחנו בצפון קרוליינה, יש לך רעיונות, מה נוכל לעשות כדי שיהיה יותר נעים בבית?"

פורת לא מצמצה: "להיפטר מאדם."

"מה את מציעה שנעשה איתו?" שאלתי, מנסה לתת מקום לפנטזיה שלה כתחליף לאלימות.

"כשנחזור לרמאללה, נשאיר אותו פה, עם הצעצועים שלא ייכנסו למזוודות."

"חמודה, אי אפשר להשאיר ילד לבד. מי יטפל בו?"

"ג'ון!" היא אמרה והשתחררה ממני בהתלהבות. ג'ון הוא בעל הבית שלנו, בחור גבוה וחביב שמדבר במבטא דרומי מקסים. "נשאיר את אדם פה בדירה, יחד עם הרהיטים וכלי המטבח, וג'יון יטפל בו!"

"אנחנו נתגעגע לאדם," אמרתי, מנסה לצאת מהבור שחפרתי לעצמי. "ואת לא חושבת שאדם יהיה עצוב אם נחזור לרמאללה בלעדיו?"

"אשאל אותו," היא אמרה. לפני שהספקתי לעצור אותה, היא ניגשה לאדם עם חיוך רחב על פניה. היא אימצה טון עליז ומלא ציפייה, כאילו מציעה לו הפתעה מהממת: "אדם, כשנחזור לרמאללה, אתה רוצה להישאר פה בדירה ולשחק עם ג'ון?"

אדם החזיר לה חיוך. "כן!" הוא אמר. אדם מאוד אוהב לשחק עם ג'ון.

"הנה," פורת אמרה. "אדם מסכים."

אבדו לי העצות. "ומה נעשה בינתיים, כל עוד אנחנו בארצות הברית?" שאלתי אותה.

"אמשיך להרביץ לאדם עד שתחזירו אותי לרמאללה ולהלו קיטי הגדולה," היא אמרה.

משום מה, אדם לא הביעה התנגדות. היה נראה שהוא נהנה מהעובדה שפורת הביסה אותי. שני הילדים התיישבו על הרצפה והתחילו להרכיב ביחד, בשקט ובשיתוף פעולה, את שקיות השי למסיבת היומולדת של אדם.

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 16.11.2021:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-.premium-1.10386877