מוניר מת לאחר שלא קיבל את תרופתו ארבעה חודשים

הרבה אנשים מתו ברצועת עזה בחודשים האחרונים, לאחר שבקשותיהם להגיע לטיפול בישראל או בגדה המערבית סורבו או לא נענו.

מוניר מת. הוא היה חולה סרטן. הוא מת לאחר שלא קיבל את התרופה שלו ארבעה חודשים. כשמצבו התדרדר הוא חיכה שבועות או חודשים לצאת מרצועת עזה לבית החולים תל השומר. אולי היה מת גם לולא כל הנסיבות הללו. הוא היה חולה סרטן.

הכרנו את מוניר דרך מוחמד, אחיו הקטן והמקסים של בן זוגי אוסמה, שעדיין גר בבית המשפחתי במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. בחודש פברואר קיבלנו הוראות ממוחמד לבקר את מוניר בבית החולים החדש, אסתשארי, שהוקם מחוץ לרמאללה. באחד הלילות מוניר גם הגיע לבית שלנו לארוחת ערב ושיחק עם הילדים, בדרכו השקטה והאצילית. כשחזר לעזה מוניר הביא איתו את המתנות שהעמסנו עליו, לאמו ולאחייניו של אוסמה, אותם אנחנו לא יכולים לפגוש, בגלל הגבלות התנועה.

באפריל מוניר התקשר לאוסמה ושאל אם הוא מכיר מישהו שנוסע לעזה. מוניר היה זקוק לתרופה מבית החולים בגדה. באותה העת גם אנחנו חיפשנו שליח – מישהו שיביא לבנו של מוחמד, שהוא חולה במחלה נדירה בשם תלסמיה, משאבה שנתרמה מחברת תרופות ישראלית. מגפת הקורונה עוד היתה חדשה, והייתי עסוקה בכך שהגנים של הילדים נסגרו. שלחתי כמה מיילים שלא הניבו פרות ושכחתי מהעניין. בכסות זהירות מפני מגפת הקורונה, ישראל החמירה את הקריטריונים למעבר מעזה ואליה וממשלת חמאס הטילה חובת בידוד מוסדי של שלושה שבועות על הנכנסים לעזה. לא מצאתי מי שיביא משלוח לשם. ישראל החמירה את הקריטריונים למעבר מעזה ואליה וממשלת חמאס הטילה חובת בידוד מוסדי של שלושה שבועות על הנכנסים לעזה. לא מצאתי מי שיביא משלוח לשם.

ואז, לפני שבועיים, מצאנו שליח – מוניר עצמו. בחודשים האחרונים הרשויות הישראליות הגבילו את האפשרות לקבל טיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה למקרים הדחופים ביותר, אבל מצבו של מוניר התדרדר מספיק כדי שנהיה זכאי להיתר.

נסעתי לתל אביב לאסוף את המשאבה מקולגה שאחסנה אותה עבורי. "אבל התוקף שלה פג", היא הזהירה אותי.

"זה בסדר", אמרתי. "זה ציוד מכני, זה לא כמו קרטון חלב".

האמת היא שלא ידעתי כלום על חיי המדף של המשאבה שנתרמה או הציוד הנלווה לה. אני יודעת שעלות הציוד היא אלפי שקלים - כך היה בעבר כשרכשנו דברים דומים עבור מוחמד. אני גם מניחה שמערכת הבריאות הישראלית היתה מכסה את העלות, אם מדובר היה בילד ישראלי. אבל לאחיינו של אוסמה, נכדם של פליטים מאשקלון, לא היתה אפשרות לחברות בקופת חולים ישראלית, והמשאבה אינה בסל הבריאות הפלסטיני.
I brought the equipment to Tel Hashomer hospital, where Munir was hospitalized alone, while his wife and four children stayed behind in Gaza. I intended to visit with him, but Internal Medicine Ward 9 was closed to visitors due to the coronavirus pandemic. I stood outside the locked door and called Munir. He apologized and said he couldn’t come to meet me, but after the guard objected to bringing the equipment inside, Munir came out to the hallway.

Munir is a handsome man, 52 years old, with delicate facial features and salt-and-pepper hair. Uncharacteristically, he had left his hospital pajama top half open. Tubes protruded from his shirt, connected to bags of liquid hanging from a stand that he pushed on wheels. He was thin but not worryingly thin. His voice and smile were weak. He thanked me for the things that Osama had persuaded him to request from us – toothpaste, razor blades, shampoo and dates – and promised to bring the infusion pump to our nephew.

"וזה ממוחמד, לקטנים", הוא אמר ומסר לי שקית מתנות.

"בפעם הבאה נשב ונשתה קפה", אמרתי לו.

“God willing,” he said and added, using the Hebrew that he had been exposed to in the hospital, “Biseder.” .

בדרך חזרה לאוטו אוסמה התקשר.

"הוא חולה, אוסמה," אמרתי. "זה לא כמו הביקור האחרון. אולי אחזור עוד כמה ימים. אם ירגיש טוב יותר הוא יוכל לשבת איתי במסדרון".

The next day, as the children played with the presents that Mohammed had sent – two sets of Smurf dolls and colored pencils – Mohammed called Osama.

"תגיד לו תודה על המתנות!" קראתי לו, אבל אוסמה היסה אותי בתנועת יד ויצא לגינה. כעבור מספר דקות הוא חזר, פניו חתומות.

"מה?" שאלתי.

"זה לגבי –" הוא לא סיים את המשפט אלא קירב אותי אליו בחיבוק. דחפתי אותו ממני והסתכלתי לתוך עיניו.

"תגיד לי". אוסמה לא ענה. "מוניר?"

"כן."

"מה?" אוסמה לא ענה. "הוא מת?"

"כן, חמודה".

“No!” I screamed, and this time I didn’t push Osama away as he pulled me close.

Our daughter Forat yelled from the children’s room: “What happened, Ima?”  Her brother Adam repeated her words: “What happened, Ima?”

השתלטתי על עצמי.

"מתי?"

"היום. מוחמד ראה פוסט בפייסבוק של בתו. הוא מנסה להתקשר אליה אבל היא לא עונה".

"אבל ראיתי אותו אתמול. הוא ביקש תמרים. היה לו תיאבון".

התקשרתי לבית החולים.

“I’m not allowed to disclose medical information over the phone,” said the nurse from Internal Medicine Ward 9, “but – the truth is, I also took it hard.”

"הוא היה בלי התרופה שלו ארבעה חודשים", אמרתי.

“Yes, I know,” she said. “He arrived at an advanced stage. We knew it would happen.” I thanked her for treating him and felt grateful for the respect with which she spoke about him.

"יהי זכרו ברוך", היא אמרה.

בחודשים האחרונים הרבה חולים מעזה מתו, שבקשותיהם להגיע לטיפול בישראל או בגדה נדחו או לא נענו.אולי הם היו מתים בכל אופן. הם היו חולים. 

פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 25.8.2020: https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9099455