יצאתי לריצת בוקר עם בני בעגלה, ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. ירו אותו החיילים הישראלים שראיתי קודם בכביש הראשי
"אאאאאההההההה!" קולו של אדם. שמעתי את אוסמה מנסה להרגיע אותו. 5:20 בבוקר. אדם כבר לא יחזור לישון וממילא איחרתי לצאת לרוץ, אם ארצה להביא את הילדים לגנים בזמן. הפחד שאדם יעיר את אחותו פורת הקים אותי מהר.
"הנה אמא", אוסמה הבטיח והבכי הפסיק. חצי-רדומה, לקחתי את אדם על הידיים. ניסיתי לדכא גל של תסכול וכעס. רציתי להכין כוס קפה. רציתי להתלבש בלי לשאת על זרועותיי ילד בן שנתיים, ששוקל 12 קילוגרמים. רציתי עשר דקות לעצמי.
איכשהו התלבשתי עם אדם על הידיים. כשניסיתי לשתות קפה הוא בכה, משך בחולצתי, רצה לינוק. אם יעיר את פורת לא אצליח לרוץ. כמעט זרקתי אותו לתוך עגלת הריצה, מלאת רחמים-עצמיים.
"יא אללה! תן לי שנייה!" הבכי של אדם התחזק.
"לאט, לאט," אמר אוסמה, מודאג. יצאתי למסדרון, אדם בעגלה ואני יחפה. החזקתי את נעלי הריצה ביד אחת וביד השנייה כוס הקפה שמאוד לא רציתי לוותר עליה. מיהרתי להיכנס למעלית, כדי שהבכי לא יעיר את השכנים.
בחוץ אדם מייד נרגע. הוא הביט בכביש השקט וציפה לתנועה המרגיעה של הריצה ולזמן שלנו ביחד. 5:45 בבוקר, לפני המעבר לשעון חורף. בשמיים נצצו כוכבים וחצי ירח. היה ריח משכר של "לילת אלקדר", פרח דומה ליסמין ששמו נלקח מהלילה בסוף חודש הרמדאן בו האדוקים מתפללים עד השחר.
נגעתי לאדם קלות בלחי. "היי", אמרתי. "אני מצטערת". הוא חייך ועיניו השחורות הבריקו.
לבשתי את הגרביים, נעלתי את הנעליים וחגרתי את אדם. הנחתי את ספל הקפה הריק מתחת לעץ שבכניסה לבניין. עליתי ברחוב שמוביל מדירתנו לכביש הראשי למעלה, פניי צמודים לידית העגלה, במדרון של כמעט תשעים מעלות.
בסוף העלייה, מול בית המרקחת והחנות לטלפונים ניידים, עצרתי לנשום. הסתכלתי שמאלה לכיוון הכיכר. ראיתי ג'יפים וגברים במדים. שוטרים פלסטינים? ניסיתי לפענח את לוחיות הרישוי בפנסי הרחוב. אחד הגברים סובב את ראשו לכיוון שלי, ממרחק של כמאה מטרים. כבר אי אפשר היה להתכחש לכך שהוא חייל ישראלי. הצבא מבצע פלישות ליליות גם ברמאללה, בדרך כלל לעצור אנשים. אבל למה עכשיו, כל כך מאוחר בבוקר?
פניתי ימינה בפנייה חדה ומבוהלת ודחפתי את אדם בכל כוחי. רצתי כמאתיים מטרים ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. כנראה מהכביש הראשי שמעלינו. אדם.
הסתובבתי על עקבותיי, בלית ברירה, בספרינט לכיוון החיילים. לפני הכיכר פניתי שמאלה חזרה לבניין שלנו. העגלה קפצה בירידה המהירה מדי. עיניי בערו ודמעו. אדם..
עצרתי מול הבניין שלנו. הסתכלתי על אדם. פניו היו שלווים והוא חייך חיוך ביישני, הראה לי את שתי גומות החן שלו. לא ראיתי עליו סימני דמעות או נזלת. הוא לא השתעל. אולי אני חטפתי מנת גז משום שהתנשפתי, בעוד שאדם נשם נשימות שטוחות? או שגגון העגלה חסם את משב הגז?
ניסיתי להסדיר את נשימותיי. שקט פה, מאתיים מטרים מהכיכר בה התמקמו החיילים. לבי דהר. אדם הביט בי, מנומנם, מצפה להמשך הריצה שלנו. לא רציתי לחזור הביתה. רציתי לפרוק את המתח והפחדים בפעילות פיזית נמרצת. למעלה, בכביש הראשי, אלוהים יודע מה קורה. למטה, בירידה התלולה אל תוך הוואדי, חשוך מדי ואתקשה לשלוט בעגלה. וגם – אולי דווקא משם החיילים ייצאו את העיר. השמיים התחילו להאיר, גוונים של ורוד וכתום. נשמתי עמוק – האוויר היה נקי – ויצאתי עם אדם לסיבובים, הלוך וחזור, בכביש צדדי מתחת לכיכר. הוא נרדם. כעבור חצי שעה העזתי להציץ בכיכר וראיתי שהחיילים עזבו. נהגים יצאו מתחנת המוניות ומיהרו להזמנות הראשונות של הבוקר. צעירה לבושה בג'ינס צמוד, חיג'אב על ראשה, נכנסה למונית שירות. חזרתי הביתה.
"בוקר טוב, יא חביבי!" קרא אוסמה לאדם, שהתעורר עם כניסתנו לבית. פורת אכלה שיבולת שועל. כשפתחתי את החגורה, אדם טיפס למטה והתיישב על רגליו של אוסמה.
בהמשך דווח דווח כי חיילים פשטו פעם נוספת על ביתו של סאמר ערביד, החשוד בביצוע הפיגוע סמוך להתנחלות דולב בו נהרגה רינה שנרב בת ה-17. ערביד עונה על ידי חוקריו והגיע לבית חולים במצב אנוש, אולם מאז התאושש וצפוי היה לחזור להיחקר כנראה שהחיילים ירו את גז המדמיע על מפגינים שמחו על הפלישה.
סיפרתי מה קרה לחברה מהשכונה.
"אבל זה קורה לא מעט, שהם פה גם ביום", אמרה אסראא, אם לשרה בת התשע. "למשל לפני כמה חודשים ראינו אותם בכביש ביתוניה בתשע בבוקר. שרה מאוד פחדה".
מיכאל, החבר שלי מתל אביב צחק עליי בטלפון: "מתי כבר תפסיקי לרוץ?" ואז, רציני יותר: "את בטוחה שאת רוצה לחיות שם?"
השאלה היתה רטורית - הוא ידע שהרשויות הישראליות לא היו מאפשרות לאוסמה להיכנס לישראל,גם אם היינו רוצים לגור שם. אך היה משהו אחר שרציתי להגיד לו, אבל לא ידעתי איך. גם בבועה של תל אביב – שבמובנים מסוימים דומה מאוד לרמאללה – תחושת הבטחון מדומה. תושבי שתי הערים מהמעמד הבינוני נהנים מחיים טובים, מתעסקים בפרטי הפרטים של בית הקפה החדש, יוצאים לסרט או הצגה ושוזרים בנדיבות מילים באנגלית לתוך שיחותיהם, שהרי הם אנשי העולם הגדול. הם מתעלמים, או לפחות מנסים להתעלם, מהצדדים האפלים יותר של חייהם, דוגמת הפערים העצומים בין עשירים לעניים בעיר והכיבוש שמשלח את זרועותיו לשני המקומות.
איתמר, בנו של מיכאל, בן שנתיים וחצי. כשיגיע לגיל הבגרות, כנראה שיתגייס לצבא. אולי ידרש לעמוד במחסומים או לבצע מעצרים ליליים. האתגר ההורי שלי היה להגן על אדם בפני שאיפת גז מדמיע, בשכונת מגורים שקטה, כשהוא בעגלת ריצה. האתגר של מיכאל יהיה למנוע מאיתמר להשליך רימון גז מדמיע על שכונה כזו, שבה מסתובבים ילדים בעגלות ריצה, אם וכאשר איתמר ידרש לעשות כך. ואולי גם לתמוך בבנו אחרי שיעשה כזה דבר.
בלילה החזקתי את אדם קרוב אליי במיטתו. "הַבׅי", הוא לחש. חלבי.
הנקתי אותו. כשיגדל הוא לא ידרש להחזיק נשק ולתחזק את הכיבוש. לפחות מפני זה הצלחתי להגן עליו.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 26.2.2020:
