בני יפה בשמלותיה של אחותו

כיצד ללמד לילדינו להתנגד לדיכוי ואי צדק - ובוזמנית להגן עליהם?

אדם, בן השנתיים וחצי, אוהב ללבוש שמלות. גם חצאיות וחולצות וורודות. הבגדים הם של פורת, אחותו בת השש, אותה הוא מחקה גם בכל דבר אחר. הוא ראה אותה מסתובבת במעגלים כדי להעיף למעלה חצאית, מקיימת טקס כלולות עם דובי אדום כחתן, ומולכת על ממלכתה עם שמלת נשף וכתר שיצרה מדפים צבעוניים – והחליט שגם הוא רוצה.

שמלה לבנה!" הוא דרש כשחזר מהגן וניגש לארון הבגדים כדי לבחור משמלותיה של פורת. מבט האושר שנחת עליו כשהוא הסתובב בשמלה במעגלים שבה את לבי. אבל אז התעוררה דילמה.

חמוד שלי, בוא נלבש מכנסיים לגן," אמרתי לו למחרת.

בְּדוּש!" הוא ענה בערבית המעט משובשת שלו, " בּׅדׅי פוּסְטָנִי!" "אני רוצה את השמלה שלי", שהפעם היתה סגולה עם חצאית רחבה ותמונה מבריקה של פופקורן. קשה להאשים אותו. הבגדים שלו הם בצבעים חלקים כמו אדום, כחול או שחור, מקסימום עם תמונה של איזשהו דינוזאור או טרקטור עליהם, ואין בהם נצנצים או פיות.

השמלה גדולה עליך", אמרתי לו, אבל זו היתה התחמקות. כלומר, יכולנו לקנות שמלה במידה שלו. שאלתי את עצמי: למה שלא נעשה זאת?

תן לו להגיע לגן בשמלה", אמרתי לאוסמה. "הגן שלו מתיימר להיות פרוגרסיבי".

אביא לו מכנסיים קצרים להחלפה", אוסמה אמר.

"למה?"

"אם ירצה". כלומר, אם הגננות תרצינה.

הבאתו של אדם לגן עברה בשלום והגננות נמנעו מלהעיר הערות על לבושו. המשכנו לאפשר לו ללבוש את השמלות של פורת, והוא היה מאושר עד השמיים. אבל התהיות והמחאות זרמו מכל הכיוונים – מפלסטינים, ישראלים, ואמריקאים, ברחוב, בבתים של חברים ובשיחות וידיאו עם בני משפחה - ודאגתי שאדם יחוש את התגובות השליליות.

"אמא, כראם אמר שלבנים אסור ללבוש שמלות", פורת דיווחה לי בגן השעשועים.

"ומה את חושבת?" שאלתי אותה, בתקווה לעורר בה מרד בריא נגד מוסכמות חברתיות מגבילות.

"אני רוצה שאדם יפסיק לקחת לי את השמלה של מיני מאוס", היא אמרה. "הוא שפך עליה קטשופ".

"פורת, אתמול את סיפרת לי שבגן, מיס ניבאל אמרה שמותר לבנים לבחור דפים ורודים אם הם רוצים, נכון? כי לכל אחד מותר לאהוב כל צבע".

"מיס ניבאל גם אמרה שאנחנו רעים כי לא הקשבנו למילים שלה ושהיא תעניש אותנו", פורת ענתה.

רשמתי לעצמי שלא לסמוך על מיס ניבאל לאתגר תפיסות שמרניות של חינוך ילדים. ביצעתי פניית פרסה: "את יודעת שאמא ובאבא לא תמיד מסכימים עם מיס ניבאל. אנחנו חושבים שכל הילדים טובים, ואם הם עושים טעויות אז צריך לעזור להם לתקן אותן."

פורת לא התבלבלה: "אם אתם לא מסכימים, למה אתם שולחים אותי לגן הזה?"

לפעמים אני מרגישה שרוב השיחות שלי עם פורת – וכנראה שכך יהיה גם עם אדם – מורכבות מההסבר ש"ככה זה בעולם ואמא ובאבא לא מסכימים": מדוע אני לא לובשת שורטס מחוץ לבית ברמאללה, מדוע אביה אינו יכול להצטרף אלינו לחתונת בן דודי בתל אביב, מהו נשק ומה עושים בו. אני רוצה לתת לילדים שלי את החופש להיות מי שהם רוצים להיות. אני רוצה שיקראו תיגר על העולם הפגום בו הם חיים. ואני גם רוצה להגן עליהם. איך הורים אחרים עורכים את האיזון?

במוצאי שבת לקחתי את הילדים להפגנה בתל אביב. פורת ואדם התענגו על הרעש, המוזיקה וההומנים המורחקים-חברתית. אדם, לבוש בשמלה פרחונית מחמיאה, עמד על קצה המזרקה בכיכר רבין והצביע על דגי הזהב הענקיים: "סַמָכֶּה! סַמָכֶּה!" דג.

חילקו פנסים זוהרים לדקת הדומיה שקיימו לזכר איאד חלאק, הצעיר עם אוטיזם שנורה למוות על ידי שוטר מג"ב בירושלים. פורת הסתובבה בין המפגינים, שעמדו על איקסים מסומנים שני מטרים אחד מהשני, ואספה את הפנסים שנזרקו כדי לחבר אותם לקשת. איאד חלאק, הצעיר עם אוטיזם שנורה למוות על ידי שוטר מג"ב בירושלים. פורת הסתובבה בין המפגינים, שעמדו על איקסים מסומנים שני מטרים אחד מהשני, ואספה את הפנסים שנזרקו כדי לחבר אותם לקשת.

מי זה איאד חלאק?" היא שאלה.

"מישהו שהתייחסו אליו לא יפה", אמרתי.

כשפורת שאלה מזה "כיבוש", הסברתי לה שזה לא "קידוש" של יום שישי אלא מצב בו אנשים לא רוצים לחלוק. אנחנו מספרים לפורת שלאביה,שהוא פלסטיני, אסור לעבור במחסומים כי לאנשים במחסומים קשה לחלוק, ושאמא ובאבא לא מסכימים. הוספתי שהמפגינים מתנגדים לכיבוש וקוראים לסיים אותו.

פורת הקשיבה לקריאות ולנאומים, בעברית ובערבית, ועינייה היו גדולות. בשעה 21:00 ניסיתי לשכנע אותה לעלות על העגלה, ליד אדם המנומנם.

"אמא, ההפגנה הסתיימה?" פורת שאלה.

"כן, מתוקה. כולם הולכים הביתה וגם אנחנו".

"אז עכשיו באבא יכול לבוא?" היא שאלה. "לתל אביב איתנו?"

"עוד לא, מתוקה. ייקח זמן עד שהאנשים במחסומים יסכימו לחלוק".

"אז למה כולם הולכים הביתה?" היא שאלה. התמלאתי בגאווה. אולי היא תתעקש איפה שאנחנו, המבוגרים, ויתרנו יותר מדי בקלות.

"כי באבא מחכה לנו בבית", אמרתי והושטתי לה יד כדי שתטפס לתוך העגלה.

פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 29.6.2020: https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8955205