רחוק מרצועת עזה, אוסמה דואג למשפחתו ואני מנסה להשרות אווירה של חג. זו המלחמה השלישית שאנחנו חווים יחד.
הפסקת עישון
ראלי, צפון קרוליינה, מקום מושבנו לשבתון של אוסמה. 7:30 בבוקר. אוסמה סיים את שיחתו השנייה לאותו הבוקר עם אחייניתו סלאם, אם לשלושה ילדים, ברצועת עזה. הסתכלתי עליו במבט של שאלה אבל הוא משך בכפתיו.
"אני לא יודע איך אני אמור להרגיש", אמר. עטפתי אותו בחיבוק, בנסיון לחדור את שכבות ההגנה שלו, אבל הוא התנער ממני בעדינות, מזג כוס קפה ויצא החוצה לעשן סיגריה. מרחתי חומוס על הכריך של אדם לגן.
"אמא, איפה באבא?" אדם, בן שלוש, יצא מחדר השני ולבש חולצה הפוכה. על אף התנגדותי לסיגריות של אוסמה, רציתי לתת לו זמן לבד. שיקרתי לאדם.
"אולי בשירותים?" הצעתי. אדם קרא את שמו של אוסמה, בדק בשני חדרי השירותים וחזר לסלון. "הוא לא שם!" אמר, על סף בכי. פתחתי את דלת המרפסת והצבעתי על אוסמה בקצה השני של מגרש החניה. כשהבחין בנו, אוסמה סובב את גבו כדי להסתיר את הסיגריה הדלוקה. אדם חייך, נעל נעליים ורץ החוצה. אוסמה מיהר לכבות את הסיגריה, תפס את אדם ביד והוביל אותו חזרה לדירה.
"הילד אפקטיבי יותר מהנסיונות שלך להחביא את המצית", אוסמה אמר.
"אורחים הגיעו למשפחה שלך היום?" שאלתי. היה היום הראשון של עיד אל-פיטר, החג המוסלמי שמסמן את סוף חודש הרמדאן. בשנה רגילה, במחנה הפליטים ג'באליה, הגברים מבקרים קרובות משפחה ומביאים להן ולילדים כסף ושוקולד.
"אף אחד לא בא", אוסמה אמר. "האחים שלי לא יוצאים מהבית, רק יורדים לדירה של אמא שלי כדי לעודד אותה".
היהודים מפציצים אותנו
לא הצלחתי לעבוד. התקשרתי לחברי מיכאל והוא הודיע שהם עזבו את חולון לטובת גיסתו בפתח תקווה, בעלת ממ"ד בביתה. בתו בת השש, הוא סיפר, מפחדת להתרחק מהממ"ד. לשאלתו, סיפרתי שמשפחתו של אוסמה לא נפגעה פיזית, אבל היו ברחדה כי אתמול הפציצו בית כקילומטר מביתם והרגו בו שני ילדים.
"אבל לא מודיעים למשפחות לעזוב לפני שמפגיזים?" מיכאל שאל.
עלתה בי תחושה של תסכול וכעס, שאפילו מיכאל מאמין להודעות של דובר צה"ל. הזכרתי לעצמי שמיכאל מוטרף מדאגה לילדיו בעוד ילדיי רחוקים ובטוחים, נהנים מפריחת האביב בדרום ארצות הברית. "מודיעים כשרוצים להוריד בניין ריק", אמרתי לו. "לא מזהירים כשרוצים להרוג".
התקשרתי לחמתי והחמאתי לה על החינה הבוהקת בה צבעה את שערה. הראתי לה את הקצוות הלבנים של השיער שלי: "הנכדים שלך אשמים!" היא צחקה ואיחלה לי חג שמח. היא ישבה בסלון עם נסרין, אחיינית אחרת של אוסמה. בעזה אין ממ"דים.
"אנחנו מספרים לילדים שזה סתם רעש", נסרין אמרה לשאלתי. "איבראהים בן השלוש מתעצבן וצועק על הפצצות: 'שקט כבר!' זה אפילו מצחיק. אבל מרים בת חמש, והיא מבינה ומפחדת. ההפצצות באות בצרורות, אחת אחרי השניה – טק! טק! טק! זה נורא".
"מה מרים מבינה?" שאלתי.
"שהיהודים מפציצים אותנו".
עוגיות לחג
בדרך לאסוף את אדם מהגן עצרתי בחנות טבע לקנות סולת, כדי שנכין עוגיות לחג. המוכרת לא ידעה מהי סולת אבל מצאתי חבילה בין קמח השקדים האורגני לקופסת סוכר קוקוס בעל תו של קיימות וסחר הוגן. במבטא דרומי מקסים, המוכרת שאלה אם אני מעוניינת בדבר נוסף. בלי ציפיות, ביקשתי מי ורדים ונדהמתי כשהפגינה סימנים של הכרה. היא הובילה אותי למעבר קטן, שם הוציאה בקבוקון ובו מעין טפטפת עיניים.
"זה לאכילה?" שאלתי אותה.
"אה, לא אוכלים אותו", היא אמרה, נבוכה, "הוא מצוין לפנים, מרענן את העור".
בבית הכנתי ארוחה חגיגית והתעקשתי שנכין עוגיות לחג. ניסיתי לעניין את אוסמה בדילמה, מה להוסיף לבצק במקומם של מי הורדים.
"אני לא אוהב חגים", הוא אמר. הטלפון שלו צלצל וראיתי על הצג את שמה של סלאם. שמעתי את אוסמה מעודד אותה דווקא להכין כַּעְכ אל-עיד, אותן עוגיות חג שהרגע הוא זלזל בהן. כשסיים את השיחה הוא הסביר: "היא מפחדת לצאת אפילו למטבח."
"המטבח חשוף יותר מחדר השינה?" שאלתי.
"לא", אוסמה אמר. "אין שום הבדל, אבל היא בטראומה. חשבתי שיעשה לה טוב, להכין עוגיות לילדים".
אדם ישב בפינת המטבח, שקוע בהרכבת מגדל לגו עם אחותו פורת. רציתי לחבק אותם, להחזיק אותם קרוב. אבל אוסמה גלגל סיגריה ולא רציתי שאדם יבחין בו יוצא מהבית.
"תנסי למנוע מארגון הבריאות העולמי לצאת אליי," אוסמה ביקש. בדרך החוצה הוא עצר. "מה את עושה?"
"כַּעְכּ", עניתי. עוגיות.
"למה ככה?"
"אין לי את התבנית שיש לנו ברמאללה", אמרתי.
"את לא צריכה, פשוט תגלגלי אותן כמו שעשינו בפילדלפיה", הוא אמר.
הבצק התערבב לי במילוי האגוזים והתמרים. הנסיונות הכושלים שלי כנראה עוררו באוסמה מוטיבציה, בכל זאת, להירתם לאווירת חג. הוא הניח את הסיגריה על השיש והתיישב לידי. הוא התחיל לעצב עוגיות בצורה של טבעות, אולי מנסה להתחבר לאמא שלו או לאחיו בעזה, שבאותה שעה שכבו במיטות שלהם, מתעוררים מדי פעם מרעש ההפצצות או אולי דווקא נשארו ערים כפי שעשו אתמול בלילה, מנסים למדוד את המרחק בין הפצצות לבין מיטות הילדים.
אדם ופורת זנחו את הלגו, התיישבו ליד אוסמה, גלגלו בצק ובעיקר לקקו את כפות המילוי, עד שתבניות האפייה התמלאו.
עשיתי חישוב זריז – זו המלחמה השלישית שאוסמה ואני חווים יחד, כל פעם מחוץ לעזה ומחוץ לתל אביב, כשאוסמה צמוד לחדשות ולטלפון וגם אני צמודה לטלפון, מדברת עם עזה, מדברת עם תל אביב, דואגת ליקיריי בשני המקומות ובה בעת מבינה שאין שום סימטריה בין מצביהם.
כמו ברמאללה, פה אנחנו מוגנים מההפצצות.
הכנסתי את העוגיות המעוקמות לתנור.
"כּוּל סַנָה וַאינְתָ סאלֶם", אמרתי לאוסמה. חג שמח. הפעם הוא לא התנער מהחיבוק שלי.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 18.5.2021:
https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9817751
שלום, רק שלום יפתור את הבעיות. לכולם.
Let’s be honest: both nations , Palestinian and Israeli, need courageous, authoritative leaders to make the territorial concessions to create a political environment for genuine national reconciliation. Are there candidates out there to pick up the gauntlet?
Totally. agree with you, Yenonathan Tomer! So true!
At the Mediterranean Deli in Chapel hill you will find all the ingredients you need
Thank you!!!
Thank you! We’ll try 🙂
Dear Um Forat,
I have been following your Haaretz blogs for over a year now on Haaretz and got really pissed when they blocked them for subscribers only. I did not realize you had your own website and I am thrilled for that. Your blogs have been like a breath of fresh air, so please continue writing you have many fans 🙂 Wishing you, Osama and the kids belated Happy Eid as well as safety and security in the U.S.
Love and Peace from Nablus 😉
Thank you! To you too, safety and health.
Thank you! Stay safe.
תודה יקירה החזיקו מעמד את ואוסמה
תודה רבה.
שלום רב,
אני כבר עוקב אחרי הכתבות שלך מלא זמן ויש לי סיפור קצת דומה לזה שלך – אני במקור יהודי קנדי, בן של רב, ובאתי לארץ לפני כמעט 4 שנים כחלק מניסיון לברוח מאיזו נוצריה שאיתה הייתי בקשר שניתיים. הייתי הכי שמאלני שיש ורציתי לבוא רק כי ידעתי שאסא שלי יתמוך בי כספית – הוא חשב שהחיים פה יהפכו אותי שוב לציוני טוב.
במקום זה, הכרתי כמה ערבים ישראלים (בעיקר מהמשלוש) והתחלתי לגור בטירה וטייבה ולעבוד בחומוסיה עם פלסטינאים – טוב שנתיים למדתי עברית וערבית ביחד (ויצא לי מבטא די מבלבל), וכבר כמה שנים טובות אני כותב על החוויה הזו, שנמשכת עד היום.
מאוד מעוניין לדבר איתך או לפחות לשתף אותך…
מקווה שכל יעבור בשקט – חבל על החיים, פשוט חבל – כואב לעין.
Very recognizable, Umm Forat. Take care!
Never a word about Hamas.
I speak to R in Gaza he told me that when the building materials are sent in by compassionate Western countries they do not get to the people. R reads the Israeli newspapers. R has a sports shop he is the cousin of a woman who has done more than any other to try to educate and bring together through mutual language people from Gaza and from Israel. During the “occupation” everything ran smoothly when Israel pulled out everything was in order I know I visited many times with Foreign journalists.
כל כך תודה לך על הקול השפוי, האנושי, החומל.
בימי מחנק אלה, על שלל הקולות השונאים, המאשימים, השופטים, קולך הוא כמו נשימה עמוקה עבורי.
עדות חיה שאפשר עדיין לאהוב.
רם
תודה לך, רם.
I am new to your blog- having just read your coming out article in Ha aretz this am- For food needs, closer to your home in Raleigh, check out Neomonde in Raleigh on Beryl Rd. https://www.neomonde.com/retail/about-us/ At least pre pandemic, they had grocery items that you need as you continue your year in Raleigh. Welcome to the Triangle! Hoping you and your family will have a wonderful year.
Thank you so much, Anne!
הכתיבה שלך היא ממש חסד. משקי המילים, הציניות , האנקדוטות. מדבים !!
תודה רבה על המילים החמות!
צובט את הלב
תודה, אורן.
גיליתי אותך היום והתרגשתי לקרא אותך .
תודה לך, נעמי.