לחפש מקום בטוח לטיול מים משפחתי בגדה המערבית

כשחלפה על פנינו קבוצה של מטיילים ישראלים, ניסיתי להרגיע את בן זוגי: "לפחות הם לא נושאים נשק". הוא לא נרגע.

בזכות הקשר ביני לבין בן זוגי אוסמה הוא נחשף לאזורי התפר בגדה המערבית, בהם מתנחלים פולשים לכיוון היישובים הפלסטינים. זה מפחיד אותו. עד שהכרנו, המפגשים של אוסמה עם ישראלים היו בעיקר עם חיילים במחסומים ובמתקני מעצר. רוב הזמן הוא נשאר בבועה של אזור רמאללה, אליה מתנחלים ואפילו חיילים ממעטים להיכנס, לפחות באור היום. אבל אני אוהבת לצאת לאתרי הטבע בגדה המערבית, והיפים שבהם פופולאריים גם אצל מתנחלים.

ביום האחרון של סגר הקורונה השני בישראל, שכנעתי את אוסמה לטייל בעין עוג'ה בבקעת הירדן, אחד המקומות הנדירים בגדה שיש בו בריכות מים טבעיות. רוב הבריכות האחרות נמצאות סמוך להתנחלויות או שמתנחלים השתלטו עליהן- החלו להגיע אליהן חמושים או בליווי צבאי ובכך הבריחו מטיילים פלסטינים.

"את בטוחה שזה בטוח?" אוסמה שאל, כשהתנעתי את האוטו בדרך לטיול.

"אנחנו ברכב שלי,הישראלי, כך שלא יעצרו אותנו", הזכרתי לו, כי לשוטרים נטיעה לעכב רכבים פלסטיניים בכבישים המשותפים עם מתנחלים. "והיום יום שבת – רוב המתנחלים לא נוסעים בשבת".

"בטיול לואדי קלט, גם בשבת, נתקלנו בשתי קבוצות של מתנחלים חמושים", הוא הזכיר לי.

"נסתדר", אמרתי לו. "עדיין יש סגר בישראל, והוא אמור לחול גם על המתנחלים בגדה מהערבית".

"אבל אם אסור לישראלים להתרחק מהבית, מה זה אומר לגבייך?"

"שאסור לי להתרחק יותר מקילומטר מהכתובת הרשומה שלי בחולון", אמרתי.

"ואם יעכבו אותנו?"

"אתה תענה, ואני אהיה האישה הצייתנית שלא מדברת", אמרתי לו. ואז חשבתי – כדאי שהאישה הצייתנית לא תשב במושב הנהג. "בעצם – עדיף שניסע באוטו שלך", אמרתי. ביצעתי פניית פרסה. "סליחה, חמודים, נחזור הביתה וניסע באוטו של באבא", אמרתי לפורת ולאדם.

"למה, אמא?" פורת שאלה.

אוסמה ואני הסתכלנו אחד על השני. התחלתי לצחוק. "אתה רוצה להסביר לה?"

נסענו לכיוון ירושלים, לאורך חומת ההפרדה. האטנו באזור של מחסום קלנדיה, מקום בו התנועה משלושה מרכזים עירוניים מתנכזת לנתיב אחד פקוק. אוסמה נאבק בנהגים שניסו לאכוף אותו ואף לנסוע בכיוון הנגדי. המשכנו לנסוע לאורך החומה, בעיקוף גדול, סובב ירושלים, כדי להגיע לכביש שיורד לים המלח. האטנו לפני מחסום פתע וראינו שני שוטרים מתשאלים נהג פלסטיני צעיר בצדי הכביש. גופו של אוסמה נדרך.

"היה לך דחוף לצאת דווקא לאזור הזה?" הוא שאל.

 

המשכנו בכביש בקעת הירדן. הכפרים הפלסטינים לא סומנו בכלל או סומנו באמצעות שלטים אדומים שהזהירו ישראלים בפני הכניסה אליהם. בכניסות לרבים מהכפרים הוצבו שערים צהובים שמאפשרים לצבא לחסום את הגישה אליהם. התנחלויות ואתרי טבע סומנו בבולטות ובעברית. שמות ערים כגון בית שאן – "ביסאן" בערבית – נכתבו בשלטים באותיות ערביות בתעתיק מהשם העברי.

הגענו לחניון שלפני השביל שמוביל לעין עוג'ה. שמעתי עברית. קבוצת מטיילים יצאה ממכוניתם, והיו בה שתי נשים שלבשו גופיות חושפניות שאינן מקובלות בכפרים פלסטיניים. המטיילים הפלסטינים וגם הרוכל שמכר תירס בכוסות השתתקו עד שהקבוצה חלפה על פניהם.

"לפחות הם לא נשאו נשק", אמרתי לאוסמה, ודגדגתי לו את בית השחי כדי שיצחק. הוא דחף את אצבעותיי ולא צחק.

"הם לא נשאו נשק גלוי", הוא תיקן.

רצתי עם הילדים לאורך השביל. אוסמה צעד מאחורה, מאוכזב מערימות הזבל שמטיילים זרקו על גדות הנחל.

"פלסטין חִלְוה", הוא רטן. פלסטין יפה.

 

מי הנחל היו צוננים וצלולים, על אף אריזות המזון שצפו בהם. עודדתי את אוסמה לנוח על הגדה ולקחתי את הילדים לחפש את המעיין ממנו זורם הנחל. הראתי לפורת את הסימונים של החברה להגנת הטבע הישראלית, אדום בתוך פסים לבנים שנצבע על הסלעים. כמו רוב שטחי בקעת הירדן, עין עוג'ה נמצא באזור C, שהוא בניהול ישראלי מלא. ההתנחלות יט"ב היתה קרובה, כמו גם בית הספר התיכון הבדואי שבסכנת הריסה, במסגרת המדיניות הישראלית למנוע בנייה פלסטינית בבקעת הירדן ובסופו של דבר – לספח אותה.

 

חלפנו על פניו של מטייל פלסטיני בשנות ה-50 לחייו שנח על סלע. הוא שמע אותי מדברת עם הילדים בעברית. "מה נשמע?" הוא שאל אותי, גם בעברית, ועניתי לו בעברית: "בסדר". 

אבל כשפנה לדבר עם אדם בעברית, עניתי לו בערבית: "הילד מדבר גם ערבית", אמרתי,"הוא חצי-פלסטיני". לא ידעתי מה הוא הבין מזה ומה בעצם ניסיתי להגיד. נדיר שהילדים ואני נמצאים באזור בו יש גם פלסטינים וגם ישראלים. זה נדיר כי יש מעט מקומות שבהם יש בכלל מגע בין הקבוצות הללו ואלה אזורים שנויים במחלוקת, בו הזהות קובעת לאיזה צד אתה שייך.

הגענו למקור הנחל ולפניו היתה בריכה רחבה ונקייה, יפיפיה. היו שם שתי קבוצות, שלושה גברים פלסטינים וקבוצה ישראלית של שלושה גברים ואישה. כולם הסתכלו עלינו, מנסים לתייג אותנו. לבשתי חולצה קצרה ומכנסיים, ללא חיג'אב. הילדים רצו לשפת המים. 

"אמא!" פורת קראה בעברית. "קחי אותי למפל!" שתי הקבוצות הסירו את מבטם, כאילו קיבלו תשובה לשאלתם. אבל אז אוסמה הגיע ופורת רצה אליו. 

"באבא!" היא צעקה בערבית, "יש פה דגים!" כל שבעת הרוחצים סובבו את ראשיהם והביטו בנו שוב.

"בוא נשחה ונבלבל אותם", אמרתי לאוסמה. "יפה ונקי פה".

"כן, אבל אין צל", הוא אמר.

"דווקא יש צל שם", אמרתי לו. "אבל נחש מי תפסו אותו ..." הצבעתי על קבוצת הישראלים שקשרו ערסל לענפים של העץ היחיד באזור. הם ישבו במעגל בבריכה הקטנה שליד מקור המים, כמו בג'קוזי טבעי, ולגמו בירות. מישהו – לא הם – ריסס בכחול ולבן דגלי ישראל על הסלעים. מישהו אחר ריסס צבע שחור על הדגלים.

 

סקרתי את פניו של אוסמה והרגשתי הקלה כשהוא חייך.

"כן, אתם יודעים לקבוע עובדות בשטח", הוא אמר והשפריץ עליי מים.

 

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 17.11.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9311563