בפלסטין האמינו שמוצרי יסוד לא יאזלו למרות המגפה - ועל כן הם לא אזלו. חוסר אמון ברשויות ואמונה דתית מגבילים ציות לכללי הזהירות.
ביום 23.3, היום הראשון של העוצר בגדה המערבית, יצאתי לריצת בוקר בקצה המערבי של העיר רמאללה. הוראות הרשות הפלסטינית אסרו על יציאה מהבית פרט לעבודה חיונית או הצטיידות במזון או תרופות. קיוויתי שפעילות ספורט של אדם בודד – אני – מותרת. או שניידות המשטרה שמסתובבים בכבישים הראשיים לא יגיעו אליי.
היה שקט. פה ושם חלפה מכונית פרטית. כלבים משוטטים ישנו ברחובות. ראיתי אשה עומדת בחצר ביתה, לבושת חלוק בית ומעשנת סיגרייה. חייכתי לעברה כאילו אנחנו ידידות נפש שלא התראו שנים. "משמח אותי לראות מישהי", אמרתי בהתנצלות והיא צחקה.
אתרי הבנייה שעוד פעלו יום לפניכן היו שוממים. באחד מהשיכונים שבבנייה, פועל הציץ מבעד לחלון. נופפתי לו מלמטה. הוא אמר שהוא מחארס, כפר בצפון הגדה, ליד סלפית, שם התגלה אחד ממקרי ההידבקות. "אשן פה עד שאפשר יהיה לחדש את העבודה", הוא אמר.
בסוף הריצה הלכתי לסופר לקנות חלב. שני גברים, לבושים חליפות מגן לבנות ומסכות כחולות, פרקו מגשים של יוגורט ממשאית. המדפים היו גדושים בסחורה. בבית המרקחת ליד הבית אפילו מצאתי נוזל לחיטוי ידיים. משום מה, בפלסטין האמינו שמצרכי יסוד יישארו זמינים – ולכן הם נשארו זמינים.
בבית, אוסמה הסתגר בחדר כדי להעביר שיעורים מקוונים לסטודנטים שלו. פורת, לבושה בתחפושת של וונדר וומן, גזרה סליל חוט סגול לרצועות וחילקה אותן בין עשר צלחות שהציבה בסלון.
"ארוחת צהריים, ילדים!" היא אמרה לבובות שהוצבו ליד הצלחות. אחיה אדם מיהר להושיב את הדוב האדום הענק שלו מול אחת מהצלחות. הוא פנה אליי בבקשה דחופה: "דובי! פִּית!" כנראה שדובי נוהג לאכול את הספגטי הסגול שלו בכפית.
אחר הצהריים יצאנו לחצר דירתנו. ילדי השכנים קראו לנו מהדירה למעלה. אמם יצאה למרפסת ללא החיג'ב שלה, כאילו כל הכללים השתנו עכשיו.
"אום פורת", היא קראה. "מוחמד וסמה יכולים לרדת?" לפני שבוע התחננתי לעשות איתה פליידייטים בתקווה שכך אצליח לעבוד. אבל בשלב הזה הרגשתי אחריות קולקטיבית. אם הנגיף יתפשט פה, בתי החולים יקרסו.
"אני מצטערת", אמרתי לה. היא הנהנה ואמרה, "עדיף".
אוסמה סיים ללמד והתקשר למשפחתו ברצועת עזה, שם התגלו השבוע. שני המקרים הראשונים של הידבקות בנגיף הקורונה.
"יאמא, יש לך חום?" הוא שאל. אמו בת ה-82 המשיכה לבקר אצל שכניה במחנה הפליטים ג'בליה, לרבות שכנים שחזרו בחודש שעבר מהעומרה, העלייה לרגל בערב הסעודית. עכשיו היה לה שיעול.
"הם לא משוכנעים שהוירוס יגיע אליהם", אוסמה אמר כשסיים שיחות גם עם אחותו ואחיו הבכור בעזה. "כמו ההוא מסלפית שחזר מפקיסטן. במקום להיכנס לבידוד, הוא הגיע הביתה וכל השכנים באו לברך על שובו. ואז הגיע משרד הבריאות ומצאו שהוא חיובי".
"אנשים לא מבינים?" שאלתי.
"הם מבינים טוב מאוד, אבל חושבים אחרת", אוסמה אמר. מעבר לחוסר האמון ברשויות -- הישראליות והפלסטיניות – הדת משחקת את תפקידה עבור חלק מהאנשים. "אׅילׅי מָכּתּוּבּ, מָכּתּוּב", אמרתי לאוסמה והוספתי: "כּוּלְשׅי מׅין אַלְלָה". מה שכתוב, כתוב. הכל בא מאלוהים.
"אולי העוצר יעזור", אוסמה אמר.
אמה של יאמן, חברתה של פורת מהגן, התקשרה בחרדה – אין לה זמן אפילו לפתוח את השיעורים המקוונים שמיס שאנטל שולחת ואיך הם מצפים מהורים עובדים ללמד את ילדיהם ויאמן תחזור לגן ותפגר אחרי הילדים האחרים שאמהותיהן אינן עובדות וגם – האם עדיין צריך לשלם את שכר הלימוד, למרות שאין לימודים?
חברתנו האלה התקשרה לשאול אם נרצה להעסיק כבייביסיטרית את בת הדודה שלה, שהגיעה מרצועת עזה כדי ללוות חולה לטיפול רפואי בגדה. "הבן שלה היה היחיד במשפחה שעבד, והוא הרוויח חמישה עשר שקלים ליום. עכשיו גם זה הופסק", האלה אמרה. המחשבה על בייביסטר היתה מפתה, במיוחד כי לא האמנתי שהלימודים יתחדשו לפני הקיץ. "אולי בעוד שבועיים, כשייגמר העוצר", אמרתי לה. אם ייגמר.
שבועיים לפסח. לפני שסגרו את מחסום קלנדיה שבין רמאללה/אל-בירה לירושלים, נסעתי לירושלים למשוך כסף מהבנק ולקנות עוף כשר. בסופר טרם קיבלו משלוח של מצות. כנראה שאצטרך לאלתר משהו בבית.
תהיתי אלו מהגבלות התנועה החדשות יוסרו כשיחלוף איום הנגיף ואלו יהפכו לקבועות, כפי שנעשה בעבר. גם חומת ההפרדה והאיסור על כניסת פלסטינים להתנחלויות היו תגובות זמניות לאינתיפאדה השנייה, רק שהן לעולם לא הוסרו. הייתי בטוחה שישראל תפתח מחדש את מחסום קלנדיה, ממנו פועלים פלסטיניים נכנסים לירושלים, אבל לא ידעתי אם יסירו את האיסור על כניסת ישראלים לאזור B שהוטל החודש או אם יחדשו אף את התנועה המינימלית שהתירו בין ישראל לרצועת עזה. העולם שלי הצטמצם, לגדה המערבית, לאזור רמאללה, לבית שלנו בו פורת חגגה כל יום בו הרשינו לה להישאר בפיג'מה, וכל עשרים דקות התערבתי כדי למנוע מהילדים לתת מכות אחד לשני.
אדם רץ אליי. "אמא, וֵין אוטו בּלוּ?" הוא שאל. "איפה המכונית הכחולה", אבל בעברית, ערבית ואנגלית ביחד. התחלתי לחפש ואז הבנתי שהוא מתבדח.
"הנה הוא!" הוא הוציא את מכונית הצעצוע שהחביא מתחת לשטיח וחיכה לתגובתי.
"וואי!!" צחקתי יחד איתו. דאגתי לאמא שלי, שהסתגרה בתוך דירתה בעיר ניו יורק ולאמא של אוסמה, שלא הסתגרה בתוך דירתה ברצועת עזה. הרגשתי גם הכרת תודה על כך שהילדים, אוסמה ואני אינם בקבוצת סיכון, שיש לנו חצר ושאני אוהבת את שלושת השותפים שלי לסגר.
פוסט זה גם פורסם ביום 26.3.2020 ב"הארץ":
