להחליף בגדים, להחליף זהויות

ילדים במדי בית ספר מיהרו החוצה מהבניין. הבנות בחטיבת הביניים לבשו חולצות פולו ארוכות ועבות, אלה שהנהלת בית הספר כפתה עליהן כי, בניגוד לחולצות המכופתרות של הבנים, הן לא אפשרו פתיחת יתר של הכפתורים כדי לחשוף רמז של שד. בני אדם נשאר בבית, חולה, ובאתי לאסוף את בתי פורת לבדה, בדרך לבדיקה שגרתית אצל רופא מומחה בירושלים.

כשפורת ראתה אותי היא נתנה לי חיוך נדיר. היא בת 11 ובעלת מזג סוער, תואם גיל. לפעמים היא זועמת ולפעמים היא מתוקה, מפגינה את עצמאותה ואז מבקשת להתקרב אלינו. אולי היא שמחה על הזמן הצפוי לנו לבד, בלי אחיה הקטן. אולי היא תרשה לי להחזיק לה את היד.

I peeled the heavy lavender school bag off her back. As we walked to the car, I realized that I had forgotten to bring the change of clothing Forat had carefully selected the day before. When I confessed the oversight, her calm smile disappeared into rage.

"מה?" היא צעקה. "איך שכחת אותם? זה הדבר היחיד שביקשתי ממך! אני לא יכולה לנסוע לירושלים במדים החמים והמגעילים האלה!"

ההתנצלות שלי רק החמירה את זעמה. "אם באמת היה אכפת לך לא היית שוכחת מלכתחילה! אני לא נוסעת לירושלים ככה. אנחנו צריכות לחזור הביתה ולהביא את הבגדים!"

המשכתי ללכת. בהפסקה בין הצרחות שלה הסברתי שאין זמן לחזור הביתה אבל הצעתי לה ללבוש את הבגדים שלי. פורת, שעד לאחרונה היתה הילדה הכי נמוכה בכיתה, צמחה בשנתיים האחרונות. היא מפתחת גוף של נערה ובקרוב היא תעבור אותי בגובה.

"בשום פנים ואופן! ומה את תלבשי?"

"אלבש את הבגדים שלך – נחליף."

"לא!"

"פורת, תראי כמה עדינה ואלגנטית החולצה שלי. היא איטלקית. היא תהלום אותך יפה מאוד. ואם תאהבי אותה תוכלי ללבוש אותה מתי שתרצי."

"לא תוכלי ללבוש את חולצת בית הספר המטופשת שלי בירושלים! כולם יסתכלו עלייך. מה יאמר הרופא?"

מודפסים על חולצתה היו שם בית הספר הפלסטיני והלוגו, באנגלית ובערבית. הרופא המומחה מקבל אותנו בסניף של קופת החולים שבהתנחלות הר חומה שבמזרח ירושלים, שהוקמה על אדמות שנלקחו מהקהילות הפלסטיניות הסמוכות.

"הוא לא יגיד כלום," אמרתי לה והבטחתי לתת לה את חולצתי אחרי שנעבור את המחסום הראשון. בשנים האחרונות הצבא הישראלי חסם את הכניסות מיישובים פלסטינים לכבישים הבינעירוניים ובכך כפה על הנהגים עיקופים ארוכים. הנסיעה שלנו צפויה להיות בת שעה וחצי לפחות. לולא המחסומים היינו מגיעות תוך חצי שעה.

"את אמורה להיות יהודייה במחסום?" פורת שאלה. היא יודעת שאני צרכיה לעבור את הפרופיילינג של החיילים במחסומים. באזורים המותרים לפלסטינים, אני אמורה לעבור כפלסטינית. באזורים המותרים ליהודים, אני אמורה לעבור כיהודייה.

"לא, אני אמורה להיות פלסטינית במחסום הראשון," אמרתי. "אבל לא אוכל להרשות לעצמי להיות מעניינת. אישה שלובשת מדי בית ספר של ילדה מעוררת עניין."

אבל כשהתקרבנו למחסום ראיתי טורים ארוכים של מכוניות נאבקות זו בזו בניסיון להתקרב לבידוק של החיילים – והחיילים במחסום זה נוהגים לקחת הפסקות בלתי מוסברות של 20 דקות בין כל רכב. שיננתי את המנטרה שלי: הם יכולים לגזול את זמנך אבל לא את שלוות הנפש שלך – והחלטתי לנסוע בדרך עקיפה, שתוסיף 30 קילומטרים לנסיעה אבל תאפשר לי לעבור במחסום שבדרך כלל אינו מאויש.

עצרתי בצד הכביש והתכופפתי כדי להוריד את חולצתי. "ניסע בדרך אחרת, " אמרתי לפורת. "לא נראה חיילים עד שנגיע לירושלים."

שרוולי החולצה שלה היו קצרים עליי. הרחתי את הזיעה שגופה המתבגר החל לייצר במזג האויר החם מן הרגיל לעונת הסתיו. הסתכלתי על לוגו בית הספר שלה, בערבית ובאנגלית. העברתי לה מראה קטנה כדי שתבדוק את עצמה בחולצתי האפורה והאופנתית.

היא התרצתה ואף נראתה מפויסת. היא הרשתה לי להקשיב לשיר American Pie במערכת הסאונד ולא התלוננה כשהצטרפתי לשירה. בטון מתוק היא ביקשה שאקנה לה פיצה כשנסיים אצל הרופא.

התקרבנו למחסום השני, שמוביל לירושלים, ופרסתי שָל מעל חולצת בית הספר. חייכתי לעבר החיילים, שבקשוי הסתכלו עליי, והמשכתי אל תוך ירושלים כי עברתי את הפרופיילינג כיהודייה.

במרפאה הרופא התעלם ממדי בית הספר שלבשתי. פורת השיבה לשאלותיו בהנהונים ומשיכת כתפיים, מעמידה פנים כאילו היא לא מבינה ולא מדברת עברית. כמוני במחסומים היא בוחרת מי עליה להיות, מה תהיה זהותה.

אחרי שאכלה פיצה התחלנו את הנסיעה הביתה. התקרבנו למחסום שמפריד בין אזור רמאללה להתנחלות גבעת זאב. כיביתי את המוזיקה וביקשתי ממנה להישאר בשקט.

"את לא צריכה שָל כדי להסתיר את חולצתי?" היא שאלה.

"לא," אמרתי לה. "פה אני ממש צריכה להיות פלסטינית."

תהיתי כיצד היא הבינה את הגיאוגרפיה הגזעית של הגדה המערבית, איפה שהזכות לנוע מותנית בזהות האתנית, וכיצד הבנתה תשתנה ותתפתח. בהיותה בת לאם יהודייה, ישראלית, ואבא פלסטיני, היא למדה להחליף קודים פחות או יותר כשלמדה לדבר.

הסתכלתי במראה האחורית וראיתי שהיא שלפה את מראה היד שנתתי לה ובדקה את הלוק שלה בשביעות רצון. היא מתבגרת. היא יפה בחולצתי העדינה והאלגנטית, תוצרת איטליה, ובעוד שנה-שנתיים החולצה תתאים לה בול.