לקבל את פני השנה החדשה במקום חדש

אנחנו מתחילים את השנה החדשה בלי להרגיש מקובלים במתחם הדירות שלנו בצפון קרוליינה, בו מצפים מילדים להיות שקטים ובלתי-נראים.

הבדלים תרבותיים וצלחות

"היא מגיעה!" אוסמה הצהיר והצביע, דרך החלון, על השכנה יוצאת מהרכב שלה. "עכשיו, עכשיו תתפסי אותה!"

אוסמה תמיד אסרטיבי כשמדובר בדרישות ממני לתקשר עם הסביבה, בנסיבות בהן הוא נבוך מדי. מדובר היה בשכנה שעברה לגור בבניין שלנו לפני שלושה חודשים. בערב הראשון שלה בדירה, הבאתי לה ארוחת ערב בצלחות ששייכות לבעל הדירה המרוהטת שלנו. ברמאללה, כשמקבלים אוכל מחברים או שכנים, מצופה להחזיר את הצלחת מלאה במשהו אחר – פירות, ממתקים או כל דבר כדי לא להחזיר צלחת ריקה, מנהג שגרם לי להילחץ כל פעם שהביאו לנו תבשיל בצלחת גדולה. לא ציפינו שכך ינהגו בארצות הברית, אבל חשבתי שהשכנה תבין שעליה להחזיר את הצלחות. כל פעם שאנחנו רואים אותה ממהרת מהחנייה לדירתה, ראשה שמוט מטה והיא נמנעת מקשר עיון. למרות זאת, אוסמה דוחק בי לבקש ממנה את הצלחות.

מיהרתי למטה והכנסתי מפתח לתיבת הדואר שלנו. כשהשכנה חלפה על פניי בירכתי אותה ואז התעניינתי בגורלן של הצלחות.

"אה, כן, לא ידעתי מתי אראה אותך, אז שטפתי אותן ושמתי בארון המטבח," היא אמרה.

"אה, או קיי, אז בהזדמנות ...", אמרתי לה.

"או קיי," היא אמרה ונכנסה לדירתה בלי להביא לי את הצלחות.

גרים פה ילדים

עליתי למעלה ודיווחתי לאוסמה על הכשלון.

"למה לא הלכת איתה לדירה כדי להביא אותן?" אוסמה שאל.

"אתה ממש גיבור כשאתה מתחבא בבית וזורק אותי אליה!"

"טוב, נקנה לג'ון צלחות חדשות," הוא אמר. "שלא ניתן לו סיבה נוספת להעיף אותנו מפה."

"למה ג'ון רוצה להעיף אותנו מפה?" פורת שאלה.

ג'ון, גבר נעים ומנומס שמדבר במבטא דרומי חינני, הוא בעל הבית שלנו. מדי פעם הוא מעביר אלינו התרעות שהוא מקבל מאיגוד הדיירים של המתחם, בהם איומים לנקוט נגדו סנקציות בשל רעשים ורעידות חריגים, לטענתם, שמקורם בדירה שלנו: טריקת דלתות של ילדה זועמת, צעדי ריצה של ילד משחק או תחרות של שני הילדים לראות אם אפשר לקפוץ מהספה לכורסה בלי לנחות על השטיח ... ילדינו פורת ואדם הם הילדים היחידים שגרים במתחם ושכנינו לא ממש שמחים על כך.

אחרי המכתב האחרון, חיכיתי עד שהשכן מהדירה הסמוכה, שהוא גם נשיא איגוד הדיירים, יגיע הביתה. הוא מעולם לא דיבר איתנו – לא ברך אותנו כשעברנו וגם לא התלונן באוזנינו על הרעש - אבל בעל הבית נתן לנו להבין שהוא זה שעומד מאחורי המכתבים

ניגשתי אליו בחנייה, התנצלתי על ההפרעה וביקשתי שלהבא ידבר איתנו ישירות.

"קופסאות השימורים שבארון שלי נפלו מהמדף בגלל הרעידות מהדירה שלכם," הוא השיב. אדם, בן השלוש וחצי, הצטרף אליי, מביט בשכן, רווק גבוה בשנות השלושים שלו, מאחורי הרגליים שלי.

"הבן שלי שוקל 35 פאונדים," עניתי לו, שזה 16 קילו. "הבידוד האקוסטי בבניין נוראי. אני מנסה ללמד את הילדים שלי להתחשב באחרים, אבל אני מבקשת שגם אתה תתחשב בנו. ישנה מגפה. הם בבית הרבה."

"כל אחד מחויב לציית לכללים," הוא אמר.

"נכון," עניתי לו, ומבעוד מועד עיינתי בתקנון הבניין וגם בחקיקה המקומית. "והכללים קובעים שעות שקט אחרי השעה אחת-עשרה בלילה. הילדים שלי נכנסים למיטה בשמונה וחצי. מצד שני, איומים בשל רעש סביר של ילדים עשויים להתפרש כאפליה על בסיס מצב משפחתי, בניגוד לחוקי הדיור של מדינת צפון קרוליינה."

מאז השיחה, מכתבי האיום לבעל הבית שלנו פסקו, אבל קשה לומר שהרגשנו רצויים. כששכנה חדשה, אשה בשנות השישים לחייה עם כלב שנשאה על ידיה רוב הזמן, עברה לגור בדירה תחתינו, קיבלתי את פניה בכוסות מים צוננים ומאפינס ביתיים וניסיתי לפתח שיחה בעניין הרעש. היא היתה עסוקה מדי כדי לדבר באותו היום אבל שבוע לאחר מכן, כשאדם רץ יחף בסלון שלנו, היא דפקה על התקרה שלה והרצפה שלנו, כנראה באמצעות מטאטא, למשל מהדגם האהוב על מכשפות מעופפות. כשירדתי למטה לדבר איתה על כך, היא לא פתחה את הדלת, וכשפגשתי אותה במקרה בחנייה, היא סירבה לדבר ואמרה שהיא פועלת "לפתור את הבעיה בעצמי." מאז אני אוסרת על הילדים להתקרב אליה או לכלב שלה.

החרגת חגים

הקריאה בתקנון הבניין סיפקה לנו סיבה נוספת להרגיש לא רצויים. בבניין שלנו אסור לתלות חפצים על המרפסות, פרט לקישוטי חג ב"טעם טוב", במשך "עונת החגים" בלבד, שהוגדרה כחודש דצמבר.

פורת שוב שאלה מדוע ג'ון ירצה להעיף אותנו מהדירה והבנתי שהיא קצת משתוקקת לכך, כי היא מוכנה כבר לחזור לבית שלנו באזור רמאללה. אמרתי לה שאנחנו צריכים לעבוד קשה יותר כדי שזה יקרה.

"בואי נכין קישוטים לראש השנה," אמרתי לה. השנה נחגוג בלי המשפחה שלי בתל אביב אבל, לשם שינוי, עם אוסמה, שלא זקוק להיתר מהצבא הישראלי כדי לנכוח בארוחת החג בראלי. "נצייר שופרים ועוגות דבש ונתלה אותם על המרפסת?" הצעתי לפורת.

"כן!"

"את רצינית?" שאל אוסמה. "הם באמת יעיפו אותנו מפה."

"אם כך," אמרתי לו, "נתלה גם פנסי רמדאן."

"לא", אוסמה ענה. "נתחיל בשופר. כשישלחו לג'ון מכתבים, תגידי שעם ישראל סבל מרדיפות אלפי שנים ושהתקנון שלהם אנטישמי ומנוגד לחוקה של צפון קרוליינה. אם יילך טוב, ננחית עליהם גם את הרמדאן."