בגן הצרפתי שבתנו הולכת אליו ביקשו ליצור סרטון על הלאומים השונים של הילדים. זו סוגיה מורכבת במשפחתנו. אנחנו אפילו לא יכולים לחלוק את אותה מכונית, כי לפלסטינים אסור לנהוג ברכב עם לוחית רישוי ישראלית
בארבע בבוקר חזרתי הביתה מנסיעת עבודה קצרה בחו"ל. אוסמה ישב מול המחשב. נשקתי לו. הוא דיווח שאדם התעורר בשלוש ואחרי שהשכיב אותו לישון, אוסמה בעצמו לא הצליח להירדם. נכנסתי למיטה לבד אבל כמעט מיד פורת התעוררה. שמעתי את אוסמה ניגש אליה.
"הפתעה!" הוא אמר. "מי חזרה הביתה?"
נכנסתי לחדר הילדים ונישקתי את פניה הרדומים והמחייכים של פורת. ישבתי לידה והנחתי יד על גבה עד שנרדמה.
בשש וחצי אדם התעורר. "מי חזרה הביתה?" שאל אוסמה. אדם רץ לחדר השינה שלנו, חייך כשראה אותי וטיפס על המיטה. בדרך כלל הוא יונק רק לפני השינה, אבל שלושה ימים לא הנקתי אותו וגם לא שאבתי. כשהוא משך בחולצתי נתתי לו לינוק. פורת קינאה, עשתה קולות של בכי וניסתה לדחוף את אדם ממני. סובבתי אותה בזרועותיי.
"את יודעת שהיום צריך להתלבש בצבעים של דגל פלסטין?" שאלתי את פורת.
"איך את יודעת?"
"מיס שאנטל כתבה לנו מייל. לכבוד יום העצמאות הפלסטיני".
אוסמה נכנס לחדר השינה. "אני לא מאמין שפלסטינים באמת חוגגים עצמאות", הוא אמר. "עד כמה נוכל להשלות את עצמנו?"
התעלמתי מדבריו ודיברתי עם פורת: "בואי נמצא לך בגדים בצבעים של אדום, לבן, ירוק ושחור".
פורת שלפה מהרצפה חולצת הלו קיטי ורודה עליה כתמים של קטשופ ומרק כתום, כנראה מארוחת הערב של אתמול.
"מתוקה, רוצים את הצבעים של הדגל", אמרתי.
"הסרט של הלו קיטי אדום".
במשך הפרידה הקצרה שלי ממנה, הבטחתי לעצמי לפעול להעצים אותה בכל אינטראקציה בינינו ולהימנע משיפוטיות ככל שאפשר.
"את תחליטי מה ללבוש", אמרתי לה. ואז מעדתי. "אבל מתוקה, בגן ביקשו את צבעי הדגל".
אוסמה בינתיים ארגן את אדם. מצאנו מכנסיים שחורים והצעתי חולצה אדומה מכופתרת, מתנה מאמא שלי. אדם התנגד כשאוסמה הלביש אותו בחולצה.
"אֶק!" הוא צעק, משך בחולצה ופנה לאוסמה להפשיט אותה.
"באבא, החולצה יפה", אוסמה אמר.
"אֶק!" אדם צרח בקול נואש, פנה אליי ומשך בחולצה, כשמבע של זעזוע ותחנונים משתרע על פניו הקטנטנים. התפשרנו על חולצת טי אדומה. פורת הסכימה לשמלה אדומה.
בגן של אדם הילדים רקדו למוזיקה עליזה או ישבו על הרצפה וציירו דגלים. ניגשה אלינו הגננת וופא, זאת שתמיד מושכת את אדם ממני לפני שאני מספיקה להיפרד ממנו.
"למה הוא לא התלבש?" היא שאלה.
הסתכלתי מסביב. כל הילדים לבשו תלבושות מסורתיות מפוארות, שמלות רקמה ומכנסי שרוואל רחבים. אמנם שלחו מייל בו ביקשו להלביש את הילדים בלבוש מוסרתי, אבל לא חשבתי שההורים האחרים יקנו תלבושת מיוחדת ליום אחד בגן.
"הוא לובש את הצבעים של הדגל," אמרתי. ג'נה בת השלוש הגיעה, פשטה את מעילה וחשפה שמלה שחורה צרה ועליה רקמה מורכבת בצבעים בוהקים של אדום, תכלת וירוק. האם זו עבודת יד? מי הם ההורים האלה? אם אדם מגיע לגן בחיתול יבש ואחרי צחצוח שיניים אני מחשיבה אותנו הורים מצטיינים.
חזרתי לאוטו והתחלתי את הנסיעה לגן של פורת.
"אני רוצה שבאבא יאסוף אותנו מהגן היום" היא אמרה.
"באבא לא יכול, מתוקה", אמרתי לה. "אין לו אוטו. כשיקנה הוא יוכל לאסוף אתכם."
"למה הוא לא יכול לאסוף אותנו באוטו הזה?"
"זה קשור לחיילים, אהובה, אלה שקשה להם לחלוק". אנחנו מסבירים לפורת שהחיילים לא מאפשרים לאביה לעבור במחסומים איתנו משום שקשה להם לחלוק. "כדי שיוכלו לתת לישראלים אבל לא לפלסטינים לעבור במחסומים, הם רוצים שישראלים ינהגו ברכב ישראלי ופלסטינים ברכב פלסטיני. כשנגיע לגן אראה לך את הרכב שלי. משהו שנקראת לוחית רישוי – שורה של מספרים – צהובה. אבל אצל באבא, כשיקנה רכב, הלוחית תהיה לבנה או ירוקה".
"אה", היא אמרה. "ובאבא פלסטיני?"
"כן, מתוקה".
"גם אצל המשפחה של דיאנה זה כך?" היא שאלה, בהתייחס לחברתה הישראלית מפילדלפיה.
"אם יבואו הוריה של דיאנה לפה, אז כן, הם ייסעו ברכב ישראלי, בעל לוחיות צהובות".
"אבל נותנים לילדים לנסוע בכל הרכבים?" פורת שאלה.
"כן, מתוקה. נותנים גם למבוגרים לנסוע בכל הרכבים. את זוכרת שבאבא נוסע איתנו באוטו הזה. רק אסור לנהוג ברכב ישראלי אם אתה פלסטיני".
"אבל בפילדלפיה זה לא ככה?"
"לא. בארצות הברית כולם נוהגים ברכבים של כולם. את זוכרת שבפילדלפיה לאמא ולבאבא היה אוטו אחד בו שנינו נהגנו?"
הגענו לגן שלה, בבית הספר הצרפתי החדש בעיר, שגם שם האוירה היתה חגיגית. הילדים התכוננו לאיזושהי פעילות שהיתה כרוכה בגזירת הרבה דפים צבעוניים. הגננת של פורת, מיס שאנטל, ניגשה אליי.
"רציתי לשאול אותך", היא אמרה באנגלית החיננית שלה, בה המבטא הצרפתי ניכר. "אנחנו עושים וידיאו בו הילדים מציגים את הלאומים שלהם, כלומר עבור אלה שיש להם לאום נוסף. שאלתי את פורת מה הלאום שלה אבל היא לא ענתה. היא גם אמריקאית, נכון? אפשר להגיד זאת?"
"פורת פלסטינית ואמריקאית וגם ישראלית", אמרתי. "כלומר, יש לה שתי אזרחויות פורמאליות, ישראלית ואמריקאית, והיא גם פלסטינית".
"אה, או קיי", אמרה מיס שאנטל. "רציתי לבדוק, כי היא לא ענתה".
ניסיתי לדמיין מה פורת הבינה מהשאלה של מיס שאנטל. היה לי מוזר שמצפים מילדים בני חמש לדעת מהו "לאום". כלומר, הסוגייה מעט מורכבת. ביקום חלופי פורת יכלה לבוא לגן ביום העצמאות לבושה כחול ולבן.
פורת ניגשה לחברתה יאמן. "שתינו לובשות אדום!" היא אמרה בערבית שוטפת, מבטאה מושלם. הילדה הזאת מסתגלת בכל מקום, חשבתי. היא יפה באדום, ולדעתי גם בכל צבע אחר.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 11.3.2020:
