כתבתי מכתס נוסף שביקש את היתר היציאה לחו"ל, שהרי הגיע תורי במשחק הסדיסטי הזה של בירוקרטיית הכיבוש
המתנה
"מתי אתם נוסעים?" שאלה חברתי סאוסן, שידעה על תכניתנו לנסוע לארצות הברית, לשנת שבתון של בן זוגי אוסמה.
"כרטיסי הטיסה שלנו לעוד שלושה שבועות, אבל עוד לא קיבלנו את ההיתר, כדי שאוסמה יוכל לצאת", עניתי. זה היה יום שישי, סוף השבוע השני של העוצר המחודש בגדה המערבית. אחוזי בדיקות הקורונה החיוביות בגדה נעים סביב ה-30% ואנחנו מצפים לסגר כללי נוסף, השלישי במספרו, אם כי הרשות הפלסטינית חוששת מהתנגדותו של הציבור, שאינו מקבל פיצויים או דמי אבטלה. סאוסן גרה קרובה אלינו, מרחק שלא מצריך מעבר במחסומים המשטרתיים, ואנחנו מרשים לעצמנו להמשיך להיפגש עם משפחתה.
"אבל כבר שילמתם על הדירה שם והכרטיסים", היא אמרה. "מה תעשו אם הצבא לא יתן לכם את ההיתר?"
עמדנו במטבח. הוספתי חומץ לסיר החלב החם כדי להכין גבינת ריקוטה. שני ילדיה של סאוסן ושני ילדיי ישבו על רצפת הסלון והרכיבו קונסטרוקציות ענקיות מלגו, קוביות ומקלות בנייה. הם עבדו בשקט, רציניים.
"אין לנו ברירה", אמרתי לה. "נדע רק ברגע האחרון אם נקבל את ההיתר".
בירוקרטיה מכשילה
"הריני לפנות אליכם בבקשה לקבלת היתר יציאה דרך נתב"ג עבור תושב פלסטיני", כתבתי לקצין פניות הציבור שבמנהל האזרחי ופירטתי את הנסיבות החריגות של הבקשה. המכתב, על נספחיו, השתרע על 15 עמודים וניסה לצפות ולהשיב לעילות בגינן רשויות הצבא יסרבו את הבקשה: תושבים פלסטיניים אינם רשאים להגיש בקשות ישירות לצבא. הבקשה אינה מספיק הומניטרית. הבקשה הוגשה באיחור. הבקשה הוגשה מוקדם מדי. כניסתו של אוסמה לישראל תסכן את חייהם של אזרחי ישראל.
ישראל אינה מאפשרת לרשות הפלסטינית להפעיל שדה תעופה בגדה המערבית וככלל גם אוסרת על תושבים פלסטינים לטוס לחו"ל דרך נתב"ג. ירדן, שפעם הפעילה ריבונות בגדה המערבית, בדרך כלל מאפשרת לתושבי הגדה המערבית לנסוע לחו"ל דרך שטחה, אבל אפשרות זו הוגבלה בצל המגפה, במיוחד עבור אנשים כמו אוסמה, שנולדו ברצועת עזה ולכן זקוקים לויזה ירדנית מיוחדת. התקווה היחידה היא היתר מיוחד, חריג, לטוס דרך נתב"ג, היתר שלא ניתן להשיג אלא אם יש לך עילה הומניטרית חריגה וגם פרוטקציה או עורכת דין. למזלו של אוסמה, יש לו עורכת דין שהיא בת זוגו.
קיימתי שיחות יומיות עם החיילות של מוקד פניות הציבור של המנהל האזרחי.
"הבקשה בטיפול".
"זמן המענה שלנו 45 ימים".
"מה את רוצה שאעשה?"
בינתיים המשכנו באינספור סידורים לפני הנסיעה. חיפשנו דיירים לדירה שלנו. רשמנו את פורת לבית ספר ציבורי ואת אדם לגן פרטי. ניקינו את הבית. בבוקר, כשפורת סירבה להתלבש לבית הספר, איבדתי סבלנות וצעקתי עליה. אוסמה עצר אותי והתנצלתי בפני פורת, ששכבה על מיטתה, בוכה.
"מה אנחנו עושים לא נכון, שהחיים שלנו תמיד לחוצים?" אוסמה שאל אותי.
"אני לא בטוחה שזו רק אשמתנו", אמרתי, אם כי הצעקות על פורת בהחלט היו באשמתי.
שבועיים אחרי שהגשנו את הבקשה קיבלתי תשובה מקצין בדרגה של סרן: המנהל האזרחי מסרב לטפל בבקשה משום שהיא לא הוגשה דרך הרשות הפלסטינית.
על אף שהתשובה הזו היתה צפויה, הבטן שלי התהפכה מחרדה. מייד חיברתי מכתב שני, שהרי הגיע התור שלי במשחק הסדיסטי הזה של בירוקרטית הכיבוש. הפניתי את הקצין לתצהיר שהגשנו, חתום על ידי אוסמה, ובו פירוט נסיונותיו להגיש את הבקשה דרך הרשות הפלסטינית וגם תשובתם של הפקידים הפלסטיניים: הרשויות הישראליות אינן מסכימות לקבל מהם בקשות להיתרי יציאה דרך נתב"ג. שלחתי את אוסמה למשרדי הרשות הפלסטינית פעם נוספת וכשחזר בידיים ריקות, החתמתי אותו על תצהיר נוסף שחזר על פרטי התצהיר הראשון. קצבתי לקצין מועד למענה לגופו של עניין שלאחריו איימתי לעתור לבית המשפט המחוזי. התקשרתי לחיילת דבי כדי לוודא את קבלת המכתב והתצהיר. ואז ישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי.
"אני מצטערת", אמרתי לאוסמה כשהרים אותי וחיבק אותי. הבנתי שהלחץ שלי מלחיץ אותו. "סיכוי מצוין שיאשרו את הבקשה בסוף, באמת. ההתנהלות שלהם עכשיו צפויה מאוד – הכל בסדר'".
"אז ..." הוא רצה לשאול מדוע אני מתייפחת.
"אני שונאת את המשחק הזה. אני לא רוצה לשחק אותו כשאני מייצגת אחרים ואני לא רוצה לשחק אותו כשמדובר בחיים שלנו. גם במעט הבקשות שיאשרו בסוף – התשובה הראשונה, השנייה וגם השלישית שלהם תמיד 'לא', בידיעה שרוב האנשים יוותרו".
הטלפון צלצל. הגיעה מישהי לראות את הדירה שלנו. החזייה שלי, שאדם מצא באותו בוקר ונופף אותו כמו דגל, כשהוא קורא, "חלבי!", האסוציאציה שלו עם השדיים שלי, הייתה שרועה על הרצפה ליד שולחן האוכל. הרמתי אותה ודחפתי אותה, יחד עם חצפים נוספים, לתוך מגירה. פתחתי את הדלת.
"כן", אמרתי לדיירת הפוטנציאלית. "הדירה תתפנה בעוד שבועיים."
פוסט זה גם פורסם ב"הארץ" ביום 20.12.2020:
