אני מגדלת את ילדי ברמאללה/אל בירה, ומדברת איתם בעברית. לא קיבלתי החלטה מושכלת לעשות זאת, זה קרה באופן טבעי כשנאלצתי להיות לבד בפגייה בתל אביב
"אימאאאאאא!!" כהרגלה, פורת התעוררה בצעקה. חמש בבוקר. ישבתי ליד דלת הכניסה ושרכתי את נעלי הריצה. אוסמה ישב מול שולחן האוכל, לגם קפה והכין שיעור שתכנן להעביר באותו יום. הוא הסתכל עליי, קם מכסאו ונכנס לחדר השינה שלנו, אליו פורת התגנבה באמצע הלילה.
"חביבתי, דברי בשקט, בבקשה". היו צעקה נוספת ואז משפט נזעם בערבית מדויקת להפליא:
"אׅנְתָּה, אׅסְמַק אׅמָּא?" פורת צעקה. אתה, קוראים לך אמא?
אוסמה נסוג מהחדר. פרצנו בצחוק.
"את עדיין מצפה ליום בו היא תרצה לרצוח אותך ולהתחתן איתי"? הוא שאל.
"אולי בשנה הבאה", עניתי. "יאללה, אני יוצאת לרוץ, ביי!" הוא התחיל למחות אבל סגרתי את הדלת וברחתי. יצאתי אל השקט של הבוקר, הכבישים הרדומים, נביחות הכלבים המשוטטים, פה ושם חלפה מונית. לפני שפורת נולדה הייתי מתענגת על ריצות הבוקר, זמן לעצמי, בו לא הייתי אחראית לאף אחד. מאז שנולדה, כל ריצה היא מעשה חתרני, בגינו עליי להתנצל בפני פורת, אדם ואוסמה.
"תיזהרי," אוסמה נהג לומר לי, במיוחד במקרים התדירים-מדי בהם איבדתי את הסבלנות עם פורת. "היא מאוד קשורה אלייך". בזמן הריצה ניסיתי להבין מדוע ההתעקשות של פורת להיצמד אליי בבוקר – מכעיסה אותי. עברו כמעט שש שנים מאז שנולדה אבל טרם השלמתי עם הפגיעה בחופש שלי.
כעבור שעה חזרתי, רעננה. האכלנו והלבשנו את פורת ואדם.
"אאאאווו!" צעקה פורת כשאספתי את שערה הארוך לתוך קוקו. "תפסיייקי!".
"שקט!" צעקתי. "את חייבת להפסיק לצעוק!"
בסוף היום באתי עם אדם לאסוף את פורת מהגן החדש שלה, אותו התחילה שבוע לפניכן. היא שיחקה בחצר עם הילדות מכיתה א'. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מהמגלשה ולהיכנס לאוטו.
"באיזו שפה את מדברת איתה?" שאלה אותי ליאן, בת השש.
"עברית", אמרתי. ניסיתי להישר מבט אל פורת אבל היא היתה עסוקה בבקבוק המים שהחזיקה בידה, זה עם הדמות של הלו קיטי.
"שלום, שלום!" קראה ליאן בעברית, ושתי הילדות האחרות הצטרפו אליה. "שלום! שלום!".
חייכתי אליהן אבל תהיתי איך פורת חוותה זאת. בדרך הביתה היא היתה שקטה, רגועה. היא שאלה אם נעשה אמבטיה ואם היא תצטרך לחפוף שיער.
בלילה, ישבתי עם אוסמה סביב שולחן האוכל. דיברנו בשקט כדי לא להעיר את הילדים.
"נראה לי שפורת מסתדרת בגן", הוא אמר.
הגן של פורת היה בבית ספר צרפתי חדש בעיר, מיזם משותף לממשלת צרפת ואיש עסקים פלסטיני. בנוסף לילדים המקומיים, למדו בגן ילדיהם של זרים וגם ילדים פלסטיניים שחיו בחו"ל תקופה מסוימת. לימודים של בני אליטות. קיווינו שפורת תתקבל בקלות יותר במקום בו הילדים חוו מקומות שונים ושפות שונות. מעכשיו פורת תדבר ארבע שפות; צרפתית תתווסף לערבית, אנגלית ועברית.
לא קיבלתי החלטה מושכלת לתקשר עם פורת בעברית. עם אוסמה אני מתקשרת באנגלית, והוא מדבר עם הילדים בערבית. הרהרתי בעניין השפה כשנכנסתי להריון, אבל פורת נולדה מוקדם, לפני שהספקנו לקבל הרבה החלטות. הייתי איתה לבד בפגייה בתל אביב למשך חודש – לא יכולנו להשיג היתר עבור אוסמה – ושם, בסביבה ישראלית, היה לי טבעי לדבר איתה בעברית. הייתי מפטפטת איתה בזמן שישנה על הידיים שלי, מחוברת למכשירי ניתור שונים. אחר כך העברית נהייתה סוג של חיבור בינה לביני, השפה הפרטית שלנו. הדיבור עם פורת גם חיבר אותי לישראל, לחיים בתל אביב שעזבתי כשהצטרפתי לאוסמה בצד השני של https://www.btselem.org/hebrew/topic/separation_barrierשמחתי והופתעתי כשפורת גדלה ותקשרה בטבעיות עם ילדי חבריי בביקורים לתל אביב ועם קרובי משפחתי בארוחות חג. העברית היתה מתנה שהענקתי לה ולעצמי.
סיפרתי לאוסמה על ה"שלום, שלום" של בנות כיתה ה-א'.
"לובנה שאלה אם אני באמת מרשה לך לדבר עברית ברחוב", הוא אמר.
"מרשה"?
"כן. והיא אמורה להיות פמניסטית".
"אולי היא רצתה לומר, איך אתם לא רואים שזה בעיתי", אמרתי.
"כנראה", אוסמה אמר. הוא בלע רוק. "אגיד לך משהו. אני שונא כשאת אומרת 'שקט!'".
האדמתי. "זה מזכיר לך את הכלא"?
"כן".
כמו הרבה צעירים פלסטינים בתקופת האינתיפדה הראשונה, אוסמה שפשף את העברית שלו בכלא הישראלי. ובכך זכיתי בסיבה נוספת להפסיק לצעוק על פורת.
נזכרתי בפעם הראשונה שביקרו אצלנו זוג חברים מרמאללה, אחרי שפורת נולדה. כששמעו אותי מדברת איתה בעברית, הם קפאו. ואז פרצו בצחוק. הנחתי שזו היתה הפעם הראשונה ששמעו מישהי מדברת את שפת העברית ברוך. כשפורת היתה קטנה, במקומות ציבוריים ברמאללה/אל בירה, נהגתי לדבר איתה בשקט. אבל כשחזרנו מדרום אפריקה, שם היא נהגה לענות לאוסמה ולי באנגלית בלבד, היא התחילה לדבר עברית ובקול רם.
"אמא"! פורת היתה צועקת בסופר. "לא קנית לי כלום"! הייתי מתכווצת, מסתכלת סביבנו, בודקת תגובות. מהר מאוד הבנתי שכנגד כל הסיכויים, רוב עוברי האורח לא זיהו את המילים העבריות. מעבר לאי-האפשרות שתנכח אשה ישראלית במרכול השכונתי, עבורם עברית היא השפה בה חיילים דורשים מהם תעודות זהות במחסומי פתע כשהם בדרך הביתה. אין לה קשר לויכוח בין אם לבת, האם נקנה את הסוכרייה על מקל.
"את מצטערת שחזרנו מפילדלפיה"? אוסמה שאל.
"לא. אבל אני תוהה אם – אולי מתי – פורת תתחיל לתבייש בי. לא אאשים אותה. בסופו של דבר היא תצטרך לפלס את דרכה לבד". אבל עלינו לבנות את בטחון העצמי שלה, חשבתי. עליי לתמוך בה, גם כשהיא משתוללת. במיוחד כשהיא משתוללת.
"פורת ילדה עוצמתית", אוסמה אמר, וקם מהשולחן. בדרכו לחדר השינה הוא עצר ונישק אותי על המצח. "היא מזכירה לי מישהי".
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 15.1.2020:
