תקועה בבית, אין מסגרות לילדים, בני הפעוט מקשקש באנגלית, עברית וערבית ואני מנסה לעבוד.
הילדים בבית
תורי לעבוד והילדים דופקים על הדלת הנעולה.
"אמא, אני רוצה מספריים!"
"יש מספריים על השיש במטבח. תבקשי מבאבא".
"או קיי," פורת בת החמש אומרת.
"אמא! אמא!" אדם, בן השנתיים וחצי. "בּׅדׅי נֶס!" (בערבית ובעברית, אני רוצה להיכנס).
"אני עובדת, חמוד שלי".
"אמא! אמא! לֶלֶב!" (כלב)
"אדם, אני עובדת".
קולו של בן זוגי, אוסמה: "רק תסתכלי על מה שאעביר לך ותתפעלי ממנו בבקשה". מתחת לדלת נדחף דף נייר ועליו אוסמה צייר את דמותו של הכלב פינוקי משחק במכונית צעצוע. אדם צבע את הרכב בצהוב.
"וואי!" אני מתפעלת. "פינוקי הכלב משחק באוטו צהוב!"
"לֶלֶב שֵק אוטו יֶלוׄ", אדם מאשר (בעברית ובאנגלית, הכלב משחק באוטו צהוב).
בשבועות האחרונים, דווקא אחרי שנסגר הגן, הדיבור של אדם התפרץ. הוא מתענג על הכושר החדש שלו, מספר סיפורים על קורות חייו וקורות חייהן של בובותיו, מייצר סמול טוק על החתולה שבאה לבקש אוכל ודורש שנחזור על דבריו, כדי לוודא שהבנו נכון. מלאכת הפענוח קשה משום שהוא משלב בין עברית, אנגלית וערבית ולרוב מבטא רק הברה אחת מכל מילה. "בּוּק", למשל, עשוי להיות בקבוק. או חיבוק. או בּוּק (ספר, באנגלית). או בְּחֶבּוּכּ (אוהבים אותך, בערבית).
הגיע תורו של אוסמה לעבוד. הוצאתי את הילדים לגינה. "סמה!" אדם הביט למעלה, לעבר המרפסת של שכנינו והכריז בבטחון על החדשות המסעירות: "אני פה!". סמה, בת השנתיים וחצי, ואחיה בן החמש רצו למרפסת ואמם, היבא, הצטרפה.
"מה שלומך, אום פורת?" שאלה היבא.
"את יודעת... מה איתך? את עובדת?" לפני שכולנו הפכנו לגננות במשרה מלאה, היבא עבדה כחשבת בחברת תרופות.
"קשה," היא אמרה. "הילדים ... עכשיו אני גם אמורה להתחיל להגיע לחברה יומיים בשבוע ואין לי מושג איך אצליח."
"מה עם מועין?"
"הוא גם אמור להגיע לעבודה. אנסה לקחת את הילדים לאמא שלי". הם זוג צעיר, שקט ונעים, עם שלושה ילדים מתחת לגיל חמש. ניכר שעיקר הנטל מוטל על היבא. אתמול אוסמה שמע אותה צועקת על בן זוגה: "אני לא יכולה יותר! אני עייפה!"
הארץ שייך לנו, מי שחיים בה הם הבעיה שלכם
גם אני התחלתי להתעייף. סיימנו תשעה שבועות ללא גנים ובתי ספר. עד כה היתה תחושה של שותפות גורל חלקית עם אחרים בעולם וגם בישראל. אבל בעוד שבישראל מתחילים לפתוח את הגנים ובתי הספר, עם חילוקי הדעות שצעד זה מעורר, בגדה ובעזה הודיעו רשמית על אי-חידוש שנת הלימודים. בישראל הצליחו לשדרג את יכולות מערכת הבריאות, שמלכתחילה היתה ברמה טובה, בהשקעה ממשלתית, גיוס כספים מיהדות התפוצות ומסעות רכש. יכולת זו אמורה לאפשר מרחב תמרון בהסרת חלק מהמגבלות. אבל פרט לתרומה של כמה מאות ערכות בדיקה ופגישות תיאום והכשרה, הממשלה הישראלית הבהירה שמאמציה יוקדשו לטיפול באזרחי ותושבי ישראל בלבד, כולל חצי מיליון ישראלי שחיים בהתנחלויות בגדה. לפני חודש, מתוך הבנה שמה שקורה לפלסטינים יקרין גם על מה שקורה לישראלים, משרד החוץ הישראלי קיים תדרוך לדיפלומטים, בו עודד אותם לתרום לקרן שהוקמה כדי לממן רכישת ערכות בדיקה, ציוד מגן ואמצעי סניטציה עבור חמשת מיליון הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת העזה. אחת מהדיפלומטים שאלה אם גם מדינת ישראל תתרום לקרן. התשובה היתה שצרכיהם של תושבי הגדה ועזה הלא-יהודים, "גדולים מכפי שישראל יכולה לספק" ושעל הרשות הפלסטינית וחמאס מוטלת האחריות "לנהל את הנגיף בשטחים שלהם".
תשובה זו צרמה לי. כשמדובר בתכניות סיפוח , השטח שייך לעם היהודי. כשלא-יהודים חלים בו, השטח באחריות פלסטינית.
אני לא מבינה את הטענה ש"זו לא האחריות של מדינת ישראל! יש להם ממשלה פלסטינית". עבורי, זה כמו להגיד שהתפשטות הקורונה בבני ברק אינה באחריות המדינה אלא באחריות ראש העיר. איך מצפים מהרשות הפלסטינית לקחת אחריות על הגדה המערבית, למשל, אם אל כשמונים אחוזים מהשטח, למשטרה הפלסטינית אסור בכלל להיכנס, וביתר המקומות, השוטרים חייבים להסתלק כשבצבא מחליטים לעצור אנשים או להרוס בתים? איך אפשר לשלוט במי ובמה נכנסים לעזה ויוצאים ממנה, אבל להתנער מאחריות למצב הכלכלי שם, שמכתיב את יכולת ההתמודדות עם נגיף הקורונה? ברור שלרשויות הפלסטיניות אחריות כלפי התושבים הפלסטיניים, כמו שלעיריית בני ברק אחריות כלפי תושבי בני ברק. אבל מבחינתי, אם ישראל שולטת בשטח, היא גם חייבת לקחת אחריות על מי שחיים שם.
בהיעדר שירותי בריאות מספקים ושליטה בשטח, ובגלל הרמה הנמוכה של אימון הציבור, הרשויות הפלסטיניות נזהרות מלהקל בסגר. זאת על אף ההיקף המוגבל יחסית של התפשטות הנגיף – 354 מקרים מאומתים ושני מקרי מוות,לא כולל מזרח ירושלים. מצד שני, ההשלכות הכלכליות והחברתיות של הסגר מחריפות, וזה מחייב קצת הקלה.
קצת הקלה.
אני רואה את מצב הלימבו הזה בהרגלי התנועה החדשים. בבוקר עדיין שקט, אבל עם תחילת חודש הרמדאן, התחדשו פקקי התנועה בעורקים המרכזיים של רמאללה אחר הצהריים. יש עומס בחנויות שפתיחתן מותרת, והתחדשה העבודה באתרי בנייה ובחלק מהמפעלים. עובדי עיריית רמאללה החלו לשתול פרחים במחיצות הכבישים ובמעגלי התנועה, ובדוכנים מוכרים קטאיף, הפנקייקים הקטנים, המסורתיים לחג, שממלאים באגוזים או בגבינה מתוקה. האיסור על התקהלויות עם מי שאינו מתגורר בבית עדיין בתוקף. זה הרמדאן הראשון בו אוסמה לא מקלל את השכנים על החגיגות הקולניות שהם מקיימים עד השעות הקטנות של הלילה. בערים, לקראת השקיעה, המשטרה מסיירת כדי למנוע מאנשים לנסוע לארוחות שבירת הצום.
אבל ברוב המקומות בגדה, למשטרה הפלסטינית אסור לפעול, ולכן הסגר שם לא נאכף. "המשפחה שלי בבית פג'אר הזמינו אותנו לבוא, לחגוג רמדאן רגיל", אמרה לי ידידה שגרה ברמאללה. "אבל אני מפחדת, אני רוצה לחכות".
קשה לדעת לאן אנחנו מתקדמים. אצלנו, כמו אצל הרבה הורים לילדים קטנים, שגרת הקורונה צפויה להימשך עד סוף הקיץ, כשהגנים ובתי הספר ייפתחו. אם ייפתחו. בינתיים ננשום עמוק ונמשיך לצייר את פינוקי הכלב.
פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 6.5.2020:
