"אתה מלאך", כתבתי לחייל בצבא ששולט בחייהם של מיליוני פלסטינים

ילדה קטנה שרק רוצה להתחתן עם הג'ירפה שלה אינה צריכה לשאת בנטל מאבקם של הוריה ברשויות הכיבוש.

נתב השיחות של המינהל האזרחי, היחידה הצבאית שאחראית על עניינים אזרחיים בגדה המערבית, הודיע לי על חשיבות שיחתי ושכל המאמצים הושקעו כדי שאקבל מענה בהקדם. וגם שחלק מהשיחות מוקלטות לצורך בקרה ושיפור השירות.

אדם בן השנתיים וחצי משך בחולצתי. "רוצה טיול!"
"אני לא יכולה לצאת לטיול", אמרה אחותו פורת, בת השש. "אני וג'ירפה מתחתנות עכשיו".
נתב השיחות הודיע שמיקומי בתור הינו שלוש, ושזמן ההמתנה המשוער הינו חמש דקות.
"פורת", אמרתי, "אולי נצא לטיול ואת וג'ירפה תתחתנו בעגלה?"
מוזיקת ההמתנה דממה. זינקתי לכיוון הטלפון וכיביתי את הדיבורית.
"שלום לארה", אמרתי לחיילת התורנית, בת התשע-עשרה, שנשאה באותו רגע באחריות חלקית לגורל משפחתנו ולשפיותי האישית. "זו שוב פעם עו"ד אום פורת, בעניין היתר החזרה דרך נתב"ג".
"לאאאאאאא, פורת!" אדם צעק. "טיול!"

היינו בשבוע השלישי של סגר הקורונה המחודש בגדה המערבית, שכלל סגירת מסגרות לילדים. הגבול בין ירדן לגדה המערבית נותר סגור, והרשויות הישראליות אינן מאפשרות לפלסטינים להפעיל שדה תעופה, אבל בן זוגי אוסמה קיבל היתר נדיר לצאת לנסיעה דחופה בחו"ל דרך נתב"ג. הגשתי בקשה לצבא להיתר חזרה, לפי ההנחיות המפורטות ששלחו לי. על אף זאת, גורמי הצבא הודיעו על שורה ארוכה של סיבות בגינן יש לדחות את בקשתי:
"לא פורטו הנסיבות ההומניטריות שבבסיס הבקשה".

"עליכם לפנות לשגרירות המקומית".
"היה עליכם להגיש את הבקשה עד יום א' של השבוע לפני מועד הטיסה".
בטלפון, לארה הודיעה לי שבקשתי בטיפול אצל הגורמים הרלוונטיים ואיחלה לי המשך יום נעים.
שמעתי את פורת צורחת בהיסטריה. הינומת הכלולות של ג'ירפה היתה בידיו של אדם. פורת משכה אותה ממנו ודחפה את אדם לרצפה.
"פורת!" צעקתי.
שני הילדים פרצו בבכי.
השעה היתה חמש אחר הצהריים. אם לא אקבל תשובה תוך 24 שעות, אוסמה לא יוכל לעלות על המטוס. קולגה מסרה לי מספר נייד של קצין בשם יובל במינהל האזרחי ואמרה שלפעמים הוא עוזר אם מתבכיינים. התקשרתי אליו. בתמונתו בוואטס-אפ הקצין יובל, בשנות העשרים לחייו, יושב על ספסל בפארק, מרכיב משקפי שמש ומחייך חיוך רחב. להפתעתי הוא הסכים לבדוק את סטאטוס הבקשה, ולתדהמתי כעבור שעה הוא שלח לי עדכון: "ביקשתי תשובה עד עשר בבוקר מחר. אעדכן".

"אתה מלאך", כתבתי לנציג הצבא ששולט בחייהם של חמשת מיליון הפלסטינים החיים בגדה המערבית ובעזה, לרבות בן זוגי אוסמה.
למחרת בבוקר הקצין יובל התקשר:

"הבקשה אושרה", הוא הודיע לי. "תקבלי אישור בכתב עד השעה 16:00". דמעות קפצו לי לעיניים. הודיתי לו וניגשתי לילדים, שבאותו הזמן הוציאו את כל זוגות הגרביים מהמגירה שלי בשביל ליצור בריכת כדורים בדלי של הספונג'ה ולהקפיץ בה חלקי פאזל.
"אדם, פורת, באבא חוזר מחר!" אדם רץ לחבק אותי מרוב שמחה. פורת היתה עניינית יותר.
"אני יכולה ללבוש את השמלה הלבנה כשבאבא יחזור?" היא שאלה. "עם שיער פזור?"

לראשונה מאז שסגרו את המסגרות לילדים, חיבקתי אותה כשאני מרוכזת רק בה ובחיבוק, בלי לחשוב על כל הדברים שאני לא מספיקה לעשות. אבל אחה"צ, כשעמדתי להביא את הילדים לבייביסטרית שהסכימה לקחת אותם לשעתיים, קיבלתי מייל מהמינהל האזרחי שאין אישור לבקשה. הם המליצו בחום שאפנה לשגרירות ישראל בארצות הברית.
"פורת, בואי ננעל את הסנדלים כדי שאביא אתכם לבית של מהא", אמרתי לה.
"לא".
"חמודה, אני צריכה שעתיים לעבוד ולעזור לבאבא".

"אני לא הולכת לבית של מהא", פורת אמרה. "אדם יכול ללכת לבד".
מצאתי את עצמי מתחננת בפניה, מלחיצה אותה ואולי גם מפחידה אותה.
"פורת", אמרתי, "אני מנסה להביא את באבא הביתה, אבל אני לא יכולה לעשות זאת אם לא תלכי לבית של מהא".
פורת בחנה את פניי והושיטה יד לכיוון הסנדלים.

"זו הפעם האחרונה שאני מקשיבה לך!" היא צעקה.
חשבתי לעצמי שאנחנו צריכים לדבר יותר בכנות על הטראומה שמחוללת העדר המסגרות לילדים בזמן המגפה. זה לא בסדר. הורים לא מתרגלים למצב הזה. הלחץ הזה של הורים שצריכים להצליח לעבוד ולטפל בכל הדברים השוטפים של החיים בזמן שילדים מסתובבים להם מתחת לרגליים – לא עושה טוב לילדים. פורת בת שש. זכותה למרוד נגד הדרישה ללכת לבייביסטרית מבלי שתישא על גבה את גורלו של אביה. אבל אביה לא יחזור הביתה אם לא אפעל בדחיפות מול הצבא.
שלושתנו נסענו לבית של מהא, כמעט בשתיקה.

הקצין יובל, מלאך הכיבוש, שוב התערב, וחמש דקות לפני שהייתי צריכה לאסוף את הילדים, קיבלתי את האישור, שהיה מותנה בכך שהנהגת (אנוכי) תאסוף את אוסמה ברכב הישראלי שמספרו אושר מראש ותסיע אותו למחסום קלנדיה.
יצאתי מהבית בריצה לאסוף את הילדים. כעבור כמה דקות של נהיגה, הופיעה הודעת שגיאה על צג הרכב. עצרתי בבית של מהא והרמתי את מכסה המנוע. מיכל המים, שמיליתי בבוקר, התרוקן. כנראה שהבעיה במערכת הקירור שתיקנתי לפני חודש – לא תוקנה. וזה ברכב שאושר כדי לאסוף את אוסמה משדה התעופה למחרת.

אספתי את הילדים.
"פורת", שאלתי. "את חושבת שג'ירפה תסכים להתחתן איתך מחר במוסך החתונות?"

פוסט זה פורסם גם באתר הארץ ביום 26.7.2020: https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.9021269