בלוג

אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, וכך מגיעה לכפרים רבים סביב רמאללה. באחת הריצות הגעתי לכפר עין קניה, שהיה נראה לי שונה הפעם. התברר שמתנחלים השתלטו על המעיין של הכפר, שנמצא על אדמה פרטית של אחד התושבים

בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל, אני מודדת את הנוף המשתנה באזור רמאללה. חלק מהשינויים הם טבעיים: בניין דירות בקצה הרחוב, במקום בו היתה חורשה. בית קפה אפנתי חדש שהחליף בית קפה אפנתי אחר. דוכן פלאפל ראשון שהוקם בתוך כפר קטן. אבל בגדה המערבית שינויים בנוף הם גם תוצר של מאבק בין מתנחלים לבין תושבי הכפרים הפלסטינים. המתנחלים מנסים לתפוס לעצמם עוד פיסת נוף, הפלסטינים להדוף. החיבה שלי לריצות ארוכות חושפת אותי לאזורים הנתונים בשינוי, בהם ישראלים נתפסים על ידי הפלסטינים כאיום. כלומר, אני נתפסת כאיום.

בתוך רמאללה מצבי עוד סביר, כי ביומיום לא רואים ישראלים. כשהצבא מבצע מעצרים, הוא מעדיף את שעות הלילה. בכפרים, לעומת זאת, הנוכחות הישראלית מורגשת היטב: סיורים צבאיים, מחסומי פתע, הצקות והתקפות של מתנחלים ובמקומות מסוימים גם מסחר עם מתנחלים.

אבל בכפרים אפשר לרוץ בלי להידרס או להיחנק מעשן מכוניות ועל כן קשה לי לוותר על ריצות השטח בהם. המראה של אישה רצה נדיר. אני לובשת מכנסיים רחבים ומרעיפה על עוברי אורח חיוכים וברכות "בוקר טוב" בערבית, בתקווה שלא יחשבו שאני מתנחלת. הפחדים שלהם מאיימים עליי.

כשבועיים אחרי שחזרנו מארצות הברית, יצאתי ביום שישי בריצה מוקדמת לעין קניה, כפר שקט ויפה ובו 750 תושבים, תחוב בין רמאללה להתנחלות דולב. ירדתי מהשכונה הבורגנית טירה בכביש שמוביל לואדי. מצד שמאל, זרם מים יפה אבל מכיל בעיקר שפכים. בצד ימין, עצי זית ניקדו את מורד הגבעה, יחד עם עצי תאנה ועליהם פרות בשלים וכבדים. ציפורים עפו בין העצים ושועל חצה את הכביש. כשהתקרבתי לכפר חלף על פני גבר צעיר.

"צבאח אלח'יר", בירכתי אותו בבוקר טוב מחויך.

"צבאח אל נור," הוא ענה, פניו חמורים.

עברתי את בית הספר היסודי, בנוי מקירות ורודים שמחוצם תלויים דגלים אדומים של החזית העממית לשחרור פלסטין. במסגד פניתי שמאלה, לכייוון השביל שיוצא מהכפר. שקט. עננים ספורים בשמיים בישרו על הסתיו המתקרב. שם אוסמה ואני היינו מטיילים בחורף, כדי לקטוף את החובייזה שגדלה פרא בשדות ולהראות לפורת את החמור והתרנגולות.

שיגרתי עוד "בוקר טוב" לילד כבן עשר, רכוב על אופניים. הוא האיץ, עקף אותי במהירות מופרזת, ניסה להרשים אותי או אולי – להזעיק את הוריו?

לא ראיתי אנשים נוספים. רצתי בשביל שירד לשטחים החקלאיים, לוואדי אל מג'ור. אוסמה ואני פעם פגשנו שם בחור צעיר שהתלונן שהמתנחלים של דולב מנסים לקחת אחד מהמעיינות המפורסמים של עין קניה אשר, לדבריו, ממוקם על אדמות משפחתו. זכור לי מריצות קודמות שהשביל נעלם הרבה לפני המעיין, בשיחים קוציים שבחורף צומחים ביניהם כלניות, רקפות ואירוסים.

אבל היה נראה שהשביל המשיך ואף התרחב לאורך הואדי, כאילו חישפו אותו. פתאום ראיתי סימון בסגנון של החברה להגנת הטבע הישראלית – פס ירוק צבוע על הסלע בתוך מסגרת של שני פסים לבנים. רצתי עוד עשרות מטרים והגעתי לאתר מוסדר ובו סככה, ספסלים ושלט גדול שעליו היה כתוב בעברית, "עין מזור", עברות של השם המקורי, עין אל מג'ור.

המתנחלים מדולב השתלטו על המעיין. ומסיבה שלא ידעתי להסביר, הם גם חישפו וסימנו את השביל מהמעיין אל הכפר עין קניה.

השמש טיפסה בשמיים. לפניי, השביל שצריך להוביל להתנחלות. מאחוריי, השביל עליו רצתי, שבזכות עבודות החישוף – כעת מוביל מההתנחלות אל הכפר. אולי יבואו עכשיו מתנחלים? ראיתי אותם פעם ביום שישי, בכביש למעלה. משפחות מטיילות נכנסו לעין קניה, כשהגברים נושאים נשק.

חזרתי על עקבותיי בספרינט. התאמנתי על המשפטים בערבית שאצטרך להגיד. התאמנתי גם על החיוך והנינוחות שאפגין. חלפתי על פני חמור קשור לבית הראשון של הכפר. הילד על האופניים סובב אותי במעגל.

"איפה אמא או אבא"? שאלתי אותו.

"בבית". הוא הצביע על בית בן שתי קומות בקצה הכפר.

דפקתי על דלת הדירה בקומה הראשונה.

"מי שם?" קול של אשה.

"שמי אום פורת," עניתי. אם תשמע שאני אשה, היא לא תצטרך לעטוף את החג'אב.

נערה כבת שש עשרה, שיערה גלוי, פתחה את הדלת. היא ניגבה את ידיה במגבת מטבח: "כן?"

"איפה אמא או אבא"? שאלתי.

"אמא ישנה ואבא יצא עם העזים," היא אמרה.

"טוב, אה, אולי תגידי להם משהו בשמי?" הגמגום שלי היה נורא. " אני גרה ברמאללה עם בן זוגי וילדיי. אני אוהבת לרוץ לפה. היינו בארצות הברית שנה. חזרנו עכשיו וראיתי מה עשו המתנחלים, שלקחו את המעיין". הצבעתי לכיוון השביל. היא הנהנה. המשכתי: "רציתי להגיד שאם תראו אותי פה בכפר, אל תפחדו. אני גרה ברמאללה, רצה לפה וחוזרת הביתה, זהו ..."

מרוב התרגשות ומבוכה, החיוך הקפוא שהעליתי על שפתיי נהייה אמיתי. גם חיוכה של הנערה היה אמיתי. "בסדר", היא אמרה.

המשכתי לכיוון היציאה מהכפר. לא ראיתי אנשים נוספים בחוץ עד ליציאה. מתחת לעץ, ליד בית הספר, עמדו שני צעירים. ניגשתי אליהם.

"בוקר טוב", אמרתי, חיוך ענק על שפתיי.

"בוקר אור", ענה אחד מהם, אולי בן עשרים.

"רציתי להגיד לכם משהו. אני גרה ברמאללה ואוהבת לרוץ פה. אה, ראיתי מה עשו המתנחלים..." הצבעתי לכיוון הכללי של המעיין. "אם תראו אותי פה בכפר, אל תפחדו, בסדר?"

אחד מהצעירים בהה בי. השני ענה: "בסדר".

"יאללה, ביי", אמרתי ורצתי אל כביש היציאה.

כשחזרתי הביתה השמש כבר היתה גבוהה בשמיים. שעון הריצה החווה על עשרים קילומטרים. ישבתי ליד דלת הכניסה וחלצתי נעליים. אדם ופורת התנפלו עליי.

"אמא, באבא נתן לי לאכול ארשאללה!" אמרה פורת, בהתכוון לביסקוט המקומי שהיה חסר לה במשך השנה שלנו בפילדלפיה.

"איזה יופי", אמרתי. אדם משך בחולצתי, ביקש לינוק. סיפרתי לאוסמה מה קרה.

"למה את צריכה לרוץ שם?" הוא שאל.

"כי יפה, שקט ובטוח שם", אמרתי. הוא הרים גבה במילה "בטוח". תיקנתי: "כלומר, אין שם הרבה מכוניות." הרגשתי את מורת רוחו, הביקורת שלו עליי, שאני לא מספיק זהירה. אבל איך בדיוק אני אמורה להיזהר בנסיבות שלנו?

"מה קרה, אמא?" שאלה פורת, מבחינה במתח בינינו ואולי גם בהתרגשות שנותרה בי. איך אסביר לה ממה אני פחדתי?

"בעין קניה, מתוקה, אנשים לקחו מעיין. ופחדתי שיחשבו שאני לקחתי את המעיין ושיכעסו עליי."

"אבל לקחת אותו?" היא שאלה.

"לא, מתוקה. אנשים קרובים אליי לקחו אותו".

"אז מה, כל פעם שתרוצי שם תציגי את עצמך לכל מי שתיפגשי?" אוסמה שאל.

"לא", אמרתי וחייכתי חיוך שנועד לפייס אותו ולהרגיע את עצמי. "אפסיק להציג את עצמי ביום שבו מישהו יענה, 'כן, שמעתי עלייך'".

פוסט זה פורסם גם ב"הארץ" ביום 30.1.2020:

https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8470501