אחרי שהות בארה"ב, שבנו עם ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים, לביתנו ברמאללה. הילדים ואני נחתנו בנתב"ג ואוסמה, בן זוגי, נאלץ להגיע דרך ירדן
אחרי שנה בארצות הברית, חזרנו לישראל/פלסטין. הפעם החלטתי לצאת מהארון: אני יהודייה, ישראלית ואמריקאית, ואני נשואה לבן זוג פלסטיני, חוקר אקדמי, ממשפחה מוסלמית. אנחנו גרים באזור רמאללה/אל בירה עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים. סבם האחד של ילדיי השתתף בכיבוש פלסטין בשנת 1967. סבם השני ברח מפלסטין בעקבות הכיבוש ובכך נטש את אביהם, אוסמה, בן זוגי. אנחנו משפחה אוהבת שאחת מבנותיה שוברת את שתיקתה.
במונית חזרה משדה התעופה התעניינתי במצב המחסומים.
"מחסום ג'יב פתוח?"
"כן, לכניסה לרמאללה בלבד".
"ברור. ומחסום ה-DCO?"
"בשני הכיוונים. אבל ליציאה לירושלים רק החל מ-10:00 בבוקר," אמר.
"איזה יופי." כשעזבנו לפני שנה המחסום היה פתוח בכיוון אחד בלבד.
הכבישים הסלולים של גבעת זאב – מעגלי התנועה, תחנות האוטובוס, הגינות הציבוריות המטופחות ובהן סכך ומתקנים לילדים – הסתיימו ונותרו מאחורינו. פנינו שמאלה לכיוון המחסום. החיילים נשארו בתוך הבודקה ועברנו את השער הפתוח. נכנסנו לתוהו ובוהו של הכפר ג'יב, שחומת ההפרדה סוגרת אותו וארבעה כפרים נוספים מארבעת הכיוונים. בחומה שמקיפה עת המובלעת שני פתחים: המחסום סמוך לגבעת זאב, שפתוח לישראלים ולפועלים פלסטיניים בעלי היתרי עבודה בהתנחלויות וכן מנהרה מתחת לחומה, בצד השני של המובלעת, שמובילה לאזור רמאללה. היציאות האחרות מהכפרים מסתיימות בחומת בטון.
מכוניות מאובקות חנו בשני צידי הכביש והותירו נתיב אחד צר לתנועה בשני הכיוונים. נסענו אל עבר מהמורות גדולות, פסי האטה מחוספסים שבצבצו ללא התרעה ודוכנים קטנים שחלקם עדיין נשאו שלטים בעברית, מזמינים את תושבי גבעת זאב לשטוף במקום את מכוניותיהם. המשכנו לכפר ביר נבלה, אל המנהרה שחפרו מתחת לחומת ההפרדה. מעלינו ההמשך של כביש בגין, שם חומה נוספת מקיפה את הכביש ומונעת מהנהגים הישראליים מלראות על מה הם עוברים.
אדם ישן. ידיו ופניו היו דביקים מכדורי "שוקולדה בריאה" – תמרים, אגוזים, קשיו ואבקת קקאו - שנתתי לו ולפורת בשפע כדי לשרוד את איסוף הכבודה בנתב"ג. פורת הביטה סביבה, מנומנמת, עצבנית. לפני שעזבנו את ארצות הברית, היא שאלה מדוע אבא שלה אינו נוסע איתנו.
"את זוכרת את האנשים האלה במחסומים, שקשה להם לחלוק?" שאלתי אותה. מזמן לא דיברנו על חיילים.
בשבועות הראשונים שלנו בארצות הברית, היא היתה שואלת הרבה שאלות על מחסומים: "האם באבא צריך היתר כדי לבוא איתנו למסעדה?" וגם: "למה באבא לא בא איתנו לקיימברידג'? אין לו היתר?"
"פה בארצות הברית באבא לא צריך היתר," הייתי עונה לה. אבל לפני חודש התחלתי להזכיר לה שבישראל/פלסטין, יש אנשים שקשה להם לחלוק ועל כן הם הקימו מחסומים. שהם נותנים רק לחלק מהאנשים לעבור. שבאבא בדרך כלל אינו יכול לעבור, משום שהוא פלסטיני, אבל אמא ופורת ואדם תמיד יכולים לעבור, משום שאנחנו ישראלים. ושאמא ובאבא לא מסכימים וחושבים שצריך לתת לכולם לעבור.
"באבא כבר הגיע לבית החדש?" שאלה פורת.
"עוד לא, מתוקה."
לא שמעתי עדיין מאוסמה, שאמור היה לנחות בירדן לפני ארבע שעות. לא ידעתי באיזה שלב הוא נמצא ב"בטן המפלצת", כפי שהוא מכנה את גשר אלנבי שבין ירדן ליריחו: החקירה של המודיעין הירדני? ההמתנה לאישור של החיילים הישראלים? חותמת הגומי של הרשות הפלסטינית? כרגיל, משום שהמסלול שלי צפוי, העמסנו הכל עליי: שני ילדים מותשים, שש מזוודות, שני תיקי יד, שני "חפצים אישיים", עגלת ריצה ומושב בטיחות. קיוויתי שאוסמה יגיע מהר ועם כוחות נפש לעודד את פורת ואדם.
המונית התקרבה לגבעות של אזור רמאללה. שמיים כחולים, אופק, ירידות ועליות תלולות ומרגשות. נהג המונית הביט בי דרך המראה, מקשיב לשיחה שלי עם פורת בעברית. אדם התעורר. המונית פנתה בסיבוב חד ואדם מייד הקיא. מיצי קיבה ושוקולדה בריאה זלגו מסנטרו וחולצתו.
"זה רק על מושב הבטיחות שלי," הרגעתי את הנהג. "המונית שלך נקייה."
אדם התחיל לבכות. שרתי לו The Wheels on the Bus”". הבכי שלו התחזק והפך לצעקה. פורת הצטרפה אליו: Stoppp!!!”".
חזרנו הביתה.
פוסט זה גם פורסם ב"הארץ" ביום 5.12.2019:
Your posts, Umm Forat, are a touching yet dismal testimony to the unhumanitarian situation caused by the Israeli occupation in all aspects of private life for families in your circumstances.
Do you have a support group to assist mixed Israeli (Jewish) and Palestinian couples with housing, child care, etc. when in an extreme case the families on both sides disown them and their lives may even be threatened by one of their members?
Are families where one partner is a Palestinian resident of Jerusalem in a better position- travel, access to social services, Israel pension funds and medical and other insurances?